החלטת בג"ץ השבוע להכיר בגיורים לא־אורתודוקסיים שנעשו בישראל, כפי שהוכרו בעבר גיורים כאלה שנעשו בחו"ל, מקרבת אותנו צעד נוסף לצומת גורלי בחיי החברה בישראל: הצורך להכריע על היררכיית היחסים בין הפן הלאומי לפן הדתי של הזהות היהודית, ולקבוע שבמדינה ריבונית, מדינת הלאום של העם היהודי, אין שום דרך קבילה מלבד הגדרת היסוד הלאומי כיסוד המכריע.
המיזוג בין הפן הלאומי לפן הדתי הוא אבן יסוד של הזהות היהודית. אבל לא רק השילוב עצמו חשוב, אלא גם שאלת ההיררכיה הפנימית בתוכו. בתנאי הריבונות הקדומה של עמנו היה ברור שהבכורה מוקנית לפן הלאומי: גם כשהמוני בית ישראל עבדו עבודה זרה, במשך כל תקופת בית ראשון, שם ישראל לא סר מעליהם. לעומת זאת, כשנשאלת השאלה איך שרד העם היהודי במשך אלפיים שנות גלות, התשובה הברורה היא שינוי ההיררכיה הפנימית לטובת היסוד הדתי. כשהזהות היהודית לא יכולה להתבסס על טריטוריה, שפה והיסטוריה משותפות, היא נאלצת להתקיים על ההלכה המשותפת. דתות, בניגוד לעמים, יכולות כידוע להתקיים גם ללא טריטוריה ושפה משותפות.
אלא שתרומתה הכבירה של ההלכה לשימור הזהות היהודית בתנאי הגלות הביאה רבים וטובים לחשוב בטעות שהדת צריכה להיות גם יסוד החיים הלאומיים החדשים במדינה הריבונית, בלי להבין שההפך הוא הנכון: תנאי הריבונות שונים מן היסוד מתנאי הגלות, ודורשים שינוי דרמטי בהיררכיה בין דת ולאום.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הקמפיין העלום והמסוכן נגד חיסוני הקורונה ברחוב החרדי
– מנהלת הדסה הר הצופים מסכמת שנה של קרבות בלימה
– חרף מועמדות מראענה, התמיכה בעבודה גוברת
היסוד הדוגמטי בזהות הדתית, ששימר היטב זהות עתיקה בתנאי גלות, הופך לסכנת נפשות בתנאי ריבונות. זה נכון בראש ובראשונה לגבי היחסים הפנימיים בין היהודים ובין עצמם. הרי היסוד הלאומי הוא שורש התקבצותנו המחודשת כאן: הרצון לחיות מחדש בטריטוריה, שפה, היסטוריה וריבונות משותפות. לכן, עם כל התפיסות המדיניות השונות, היסוד הלאומי הוא המשותף והמלכד. לעומת זאת, הדת היא היסוד העיקרי שמפריד בינינו. לדוגמה: מחלוקות ימין ושמאל, קשות ככל שיהיו, מעולם לא גרמו לאיש מהצדדים רצון להיפרד לשתי ממלכות שונות. המחלוקת בתחום הדתי־תרבותי־רוחני כן מעוררת כמיהות מהסוג הזה.
אירועי הימים האחרונים הם עוד הוכחה ניצחת. הרי האנשים החיים בארץ שעברו גיור לא אורתודוקסי בוודאי חיים כיהודים: שפתם עברית, חגיהם הם חגי ישראל, מעגל החיים שלהם הוא מעגל החיים היהודי, והם פועלים, כמו שאר אזרחי ישראל, לטיפוח הבית הלאומי המשותף. איך אפשר להעלות על הדעת שהמדינה לא תכיר בהם כיהודים? זכותה של הרבנות לא להכיר בהם כיהודים – אף שרצוי שגם עולם ההלכה יכיר בכך שכבר 250 שנה אין חפיפה בין זהות יהודית לשמירת מצוות – אבל מדינת הלאום של העם היהודי פוגעת בעצם מהותה אם איננה מכירה בהם כיהודים.
השתתת הריבונות על הפן הדתי מסוכנת גם מבחינת היחסים בינינו ובין אומות העולם, בגלל היסוד הדוגמטי הקיים בזהות הדתית. תנאי ריבונות דורשים יכולת לקבל מנעד שלם של הכרעות בשם האינטרס הלאומי: למשל, הצורך להכריע בסוגיות שטחים ושלום לפי שיקולי עלות־תועלת של אינטרס לאומי, ולא לפי איסור דוגמטי על ויתור של סנטימטר כלשהו מארץ הקודש. הריבונות תובעת גם לקיים יחסים מדיניים עם מדינות ותרבויות שונות, שלא לפי אמת המידה הבוחנת אם בתי הפולחן שלהם הם עבודה זרה או לא, ועוד.
בתנאי הגלות היינו כמו ילדים קטנים, שההורים מספקים את צורכיהם. במצב כזה יש מקום, אולי אפילו צורך, בנרקיסיזם ילדותי שהפרט בונה באמצעותו את זהותו העצמית, הנבדלת. אבל אם הילד ממשיך באותו נרקיסיזם גם בהתבגרותו, כשעליו לעבור לתפקיד המבוגר האחראי, הוא לא יגיע רחוק.
זה הפרדוקס הגדול של הזהות היהודית: מי שיחשוב שהצלחת הפן הדתי בשימור הזהות היהודית בגלות מצדיקה את המשך הדומיננטיות הדתית גם בתנאי ריבונות, עלול להביא אותנו שוב לאובדן הריבונות ולחזרה לתנאי הגלות. ריבונות מחייבת אחריות רחבה – ליחסינו עם אומות העולם, לאזרחי ישראל הלא יהודים, ובוודאי לזכויותיהם השוות של כלל היהודים. היפוך ההיררכיה בין דת ללאום לטובת הפן הלאומי, הוא שינוי חיוני יותר מכל שינוי פרסונלי בדמותו של מנהיג זה או אחר.
