הפסילות הן משחק באש, ששורפת את חופש הביטוי

"ישנן שתי תכונות עיקריות שהדמוקרט רואה בהן מעלות", כותב פרופ' ג"ק פילד בספרו על תיאוריות פוליטיות. "האחת היא עצמאות; ההתעקשות על הזכות לחשוב ולעצב את דעותיך בעצמך. השנייה, שלא תמיד הולכת איתה יד ביד, היא ההכרה בזכות הזאת גם בעבור אנשים אחרים, דהיינו, סובלנות, הכבוד לזכותם של אחרים לבטא ולהחזיק בדעות משל עצמם". הסובלנות קשה, הוסיף האינטלקטואל האנגלי, מפני שהיא דורשת מאיתנו "מידה נכבדה של ריסון עצמי ושליטה על נטיותינו הטבעיות לסלוד מאנשים בעלי דעות שונות משלנו".

מנהג מגונה ואנטי־דמוקרטי קיים בישראל: בכל מערכת בחירות מנסים לפסול מועמדים ממפלגות אחרות. המשתתפים במסיבה התמוהה הזאת, שבה המתמודדים מנסים למנוע ממועמדים אחרים לרוץ, מגיעים מכל המפה הפוליטית. הילולת דיכוי חופש הביטוי והזכות לבחור ולהיבחר מתחילה, למרבה האבסורד, בוועדת הבחירות של הכנסת, אך מסתיימת, כראוי לה, באפטר־פארטי של המוסד הלא־דמוקרטי ביותר במדינת ישראל, בית המשפט העליון.

טקס הפסילות הזה הוא ייחודי לישראל. בשנות ה־80 הוסיפו הפוליטיקאים לחוק יסוד הכנסת את סעיף 7א, שנועד להסמיכם לפסול את מאיר כהנא. כיום נמצאות בו עילות הפסילה הבאות: (1) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; (2) הסתה לגזענות; (3) תמיכה במאבק מזוין נגד ישראל. ב־2017 הוסיפו לחוק הסמכה לפסול מועמדים גם על סמך התבטאויותיהם בלבד.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– נפט בשירות הפוליטיקה: קמפיין הבחירות של גילה גמליאל
– רצים לדירה: ריאיון עם מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון
– הגיע הזמן לעלות שלב במלחמה נגד מתנגדי החיסונים

חברי הכנסת שלנו הם גיבורי ההשתקה והפסילה, אך אליה וקוץ בה: כבר קרוב לעשרים שנה כל ניסיונותיהם לפסול מועמדים עולים בתוהו. בית המשפט הופך את כל הפסילות מצד אחד, ומצד שני פוסל מועמדים שצלחו את הוועדה, כפי שקרה לפעילי הימין הקיצוני מיכאל בן־ארי, ברוך מרזל ובנצי גופשטיין.

על סמך מה מאשר בית המשפט מועמדים או פוסל אותם, בהתעלמות מופגנת מוועדת הבחירות? ובכן, הכלי העיקרי שבידיו הוא פרשנותו לדברי העבר של המועמדים, כפי שהם מוצגים לפני הוועדה ולפניו. שופטינו בוחנים, בחופזת־מה בשל קוצר הזמן, את דברי המועמדים, וקובעים אם הם מגיעים ל"מסה קריטית" שמהווה הפרת סעיף 7א. לבסוף הם שואלים אם המועמדים מביעים חרטה כנה ואם החליפו השקפותיהם הפסולות בחדשות ומותרות.

הבעיה היא, כפי שאמר פילד, שסובלנות היא עניין מאתגר שסובל מהטיה מובהקת, מלאה בשכנוע עצמי. לכן לא באמת רצוי להפקיד בידי אדם כלשהו את הסמכות לקבוע מהם דעותינו ומערך נפשותינו, ויותר מכך, להחליט אם מותר להם ולנו לעמוד למבחן הציבור.

כדוגמה אפשר לבחון את פסקי הדין של השופט דוד מינץ, אדם דתי וכנראה איש ימין. מינץ, באופן כללי, חובב פסילות. הוא פסל גם את עופר כסיף ורע"מ־בל"ד, וגם את מיכאל בן־ארי, ברוך מרזל ובנצי גופשטיין. השבוע קבע, בדעת מיעוט, שיש לפסול את אבתיסאם מראענה, מספר שבע במפלגת העבודה.

למראענה התבטאויות ודעות מכוערות ורעות, בעבר ובהווה, גם לטעמי. ובכל זאת, פרשנותו של מינץ לדבריה, שנועדה להתאימם לגדרי הפסילה בחוק, מרחיבה כל כך, קלושה ומופרכת כל כך, מאולצת כל כך, עד שהיא הופכת לנשק אנטי דמוקרטי בעליל.

לכאורה מינץ שמרן, הרי הוא נאמן ללשון החוק. אבל זו אשליה. משום שהמפתח הוא הפרשנות – לא של החוק, אלא של התבטאויות המועמדים. אם יש גבולות לאקטיביזם הפרשני של מינץ לדבריהם, איש עוד לא גילה אותם. הלכות פרשנותו רחבות ודמיוניות מספיק כדי לפסול כמעט כל מועמד פוליטי אפשרי, אם אי־פעם אמר משהו.

סובלנות במתקפה

נשמע מוגזם? חכו לדור השופטים האקטיביסטיים הבא, שיוצא כעת מהאוניברסיטה. אותה הקצנה פרוגרסיבית שניכרת בין דור אהרן ברק לדור הנוכחי ממשיכה במגדל השן, כור מחצבתם של שופטי העתיד. זו דינמיקה ידועה בחברות אידאולוגיות סגורות: הן מקצינות ומיטפשות.

רק תנו לרדיקלים החופשיים העתידיים הללו את מתודת הפרשנות של מינץ "השמרן", ואין איש ימין שיוכל אי־פעם להיות זכאי. אצלם התנגדות לגיור רפורמי תהיה פגיעה ביהדות המדינה, טענה על החברה הערבית או כל תת־קבוצה אחרת שהפרוגרסיביים חפצים ביקרה תיחשב הסתה לגזענות, וביקורת על האקטיביזם של בית המשפט תפורש כהתקפה על "מהות הדמוקרטיה". הם הרי הקובעים מהן "יהדות", "גזענות" ו"דמוקרטיה", ומה נחשב לפגיעה "איכותית" בהן.

לבסוף, הגענו לסוגיית החרטה. השופטים בוחנים אם המועמד ראה את האור, טיהר עצמו מטומאתו, התנער מעברו ונולד מחדש. כמה הם מתענגים על פולחן הכפרה. הם מתפלשים ברוממות מעמדם, מנתחים את מידת ההתנצלות, עומק ההתרפסות ורוחב ההשפלה. האומנם התייצב הנאשם בפני הטריבונל, הכה על חזהו בפרץ ייסורי מצפון, התוודה בדמעה וזעק בקול: "אשמתי! אשמתי! אשמתי הגדולה"?

הפסילה איננה רק של מועמד, אלא גם של תומכיו. ומוטב שלציבורים הקיצוניים תהיה נוכחות בכנסת, מאשר שיחושו נרדפים, מושתקים ומופלים לרעה

או אז יקבעו היושבים בדין, בוחני הכליות והלב, האינקוויזיטורים של הדמוקרטיה, אם התשובה היא מן השפה ולחוץ, או אולי מדובר באנוס שעודו מדליק נרות שבת בסתר, או שמא ההמרה שלמה, ואז יזכה לאינדולגנציה. למרבה פלאי משוא הפנים, שוב ושוב מתברר שלערבים ולשמאל – מחול, מחול, מחול; אך לימין, דא עקא, לא תמיד אפשר לסלוח.

נשוב לעיקר. הפסילות הן משחק באש, ששורפת את חופש הביטוי ואת הזכות לבחור ולהיבחר. אם אלו אינן זכויות יסוד בדמוקרטיה, אין לה שום יסוד. המשחק הזה מתחפש לדמוקרטיה, אבל שולל את עיקריה.

מעבר לפגיעה בזכויות ובמשטר, הפסילות גם מזיקות, למצער בשני מובנים עיקריים. ראשית, הפסילה איננה רק של מועמד, אלא גם של ציבור תומכיו. ומוטב שלציבורים הקיצוניים תהיה נוכחות חוקית בכנסת, מאשר שיחושו נרדפים, מושתקים ומופלים לרעה.

שנית, בסופו של דבר ההשתקה פוגעת במשתיק. מדוע? משום שהפתיחות והסובלנות, בניגוד לתעמולה הפרוגרסיבית, מועילות לחברה. מי שלא מאמין, מוזמן לבחון את אותם מוסדות פרוגרסיביים שבהם סתימת הפיות, הטלת האימה והסנקציות על דעות לא־מקובלות הפכו ללחם חוק. הדכאנות האלימה הזאת הפכה אותם למגוחכים, רדודים, משוללי היגיון ושכל ישר, ומכחישי מציאות. לא מודל מלבב או נבון לחיקוי.

חגיגות פסילת המועמדים מבזות את הדמוקרטיה ומזיקות לנו. פסילת המועמדים מעקרת זכויות יסוד דמוקרטיות מתוכנן ומרגילה אותנו לכוחנות וצנזורה אנטי־ליברליות, שמייצרות קיפאון מחשבתי וחד־גוניות רעה. בסופו של יום, הקיצוניים שרצים לכנסת מפחידים הרבה פחות מאשר הסמכויות האנטי־דמוקרטיות שנציגינו ושופטינו נוטלים לעצמם בכזו חדווה.