לאחרונה עסקנו כאן בכמה ממחלוקות התנאים שבמדרשים הקדומים. ניסיתי לשכנע כי מחלוקות אלו אינן “תמימות“ כפי שטענו כמה מחוקרי חז“ל, אלא מסתירות רעיונות ומחלוקות תיאולוגיות עקרוניות בין בתי המדרש של ר‘ ישמעאל ור‘ עקיבא. מבקש אני להביא שוב מחלוקת מהמכילתא, והפעם תהיה זו מחלוקת הלכתית על פסוק מפרשת משפטים:
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: לאדם יש חופש בחירה, אבל לא חופש מאחריות
– בגלל קרבות אגו: גנץ לא מצליח לממש את הבטחתו ללוחמים
– המצביע הצרפתי מתרחק מבנט ובש"ס מנצלים את ההזדמנות
וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה… וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה (שמות כא).
במדרש התנאים הקדום, מכילתא דרבי ישמעאל, על פסוק זה, מוצאים אנו את המדרש הבא:
“ואם אסון יהיה“ – אין אסון אלא מיתה, ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר: “וּקְרָאָהוּ אָסוֹן“. “ונתת נפש תחת נפש“ – נפש הוא משלם, ואינו משלם ממון תחת נפש.
רבי אומר: “נפש תחת נפש“ – ממון. אתה אומר ממון, או אינו אלא מיתה? הרי אתה דן: נאמר כאן “שיתה“ ונאמר להלן “שיתה“. מה להלן ממון, אף כאן ממון.
הזכרתי בעבר את הטענה של כמה מחוקרי חז“ל הגדולים, שדרשות חז“ל עברו לאורך השנים מעין אבולוציה מן הפשוט אל המסובך. לדעתם, הדרשות הקדומות היו דרשות אטומיות על הפסוקים, שמטרתן הבנת הכתוב עצמו – הצורך לפרש מילים קשות. עם הזמן הלכו הדרשות והתפתחו עד שהגיעו לצורתן המורכבת יותר, כפי שמוצאים אנו למשל בתלמוד, דרשות שלעיתים התרחקו מאוד מפשט הכתובים.
לפי חוקרים אלו, שרידים לדרשות הקדומות והפשוטות ביותר נמצאים במדרשי התנאים, כמו במכילתא דר‘ ישמעאל שלפנינו. דרשות אלו, שלכאורה מפרשות מילה קשה בפסוק, מאופיינות בתבנית “אין… אלא…“, כמו בדרשה שלפנינו: “אין אסון אלא מיתה“. ניסיתי לשכנע שאין הדבר כך, ושמחלוקת על פירוש מילים כמו “ופסחתי“, “ועברתי“, נובעת ממחלוקת תיאולוגית עקרונית על ייחוס דימויים אנושיים לקב“ה. הפעם מזמין אני אתכם לבחון שאלה זו שוב, במדרש ההלכתי שלפנינו.
עונש מוות או פיצויים
המדרש פותח בדבריו של ר‘ ישמעאל, “אין אסון אלא מיתה“. מהו “אסון“? הפסוקים עוסקים במקרה של אישה שנפגעה בעקבות ריב בין אנשים, ומתארים שני מצבים אפשריים: או שלא קרה “אסון“ לאישה, או שקרה “אסון“ – כלומר קרתה איזושהי תאונה, קטסטרופה, לאישה. אם היה “אסון“ – העונש יכול לבוא לידי ביטוי בכמה אופנים, בהתאם לסוג האסון: נפש תחת נפש, עין תחת עין, שן תחת שן וכו‘.
והנה, כיצד מפרש רבי ישמעאל את המילה “אסון“? הוא טוען ש“אין אסון אלא מיתה“. פירושו של ר‘ ישמעאל בעצם חותך ומנתק את הפסוק מהמשכו, ומפרש אותו בנפרד: “ואם אסון יהיה, ונתת נפש תחת נפש“ – אסון זה אך ורק מיתה. אם האישה מתה, ממיתים את האיש הפוגע; “נפש תחת נפש“ – כפשוטו ממש. ואז, המשך הדברים, שהוא לכאורה המשך פירוט סוגי האסונות האפשריים ועונשם – “עין תחת עין, שן תחת שן“ – כבר איננו המשך ישיר של הפסוק הקודם, כי הרי “אין אסון אלא מיתה“. אם כך, כיצד יפרש אותו רבי ישמעאל? לכך נחזור עוד מעט.
רבי מתנגד לפירושו של רבי ישמעאל, ומפרש “נפש תחת נפש“ – ממון, תשלום פיצויים. ושלא כמו פירושו של רבי ישמעאל, לפי פירושו של רבי אפשר לקרוא ולהבין את הפסוקים ברצף: “נפש תחת נפש, עין תחת עין“ – בכל המקרים מדובר בפיצוי שהפוגע משלם בהתאם לסוג הפגיעה באישה, בין אם היא נהרגה ובין אם נפגעה באופן אחר.
אם זוהי רק מחלוקת “תמימה“ בפירוש מילות הכתוב, מה מביא את ר‘ ישמעאל לפרש באופן כזה הקוטע את הפסוקים? ואכן, המפתח להבנת היסוד של מחלוקת זו נמצא בדברי המכילתא על תחילת הפסוק:
“ואם אסון יהיה“: בא הכתוב ללמדך על המתכוין להכות שונאו והכה את אוהבו – שהוא במיתה, לכך נאמר פרשה זו.
רבי אומר: אם נתכוון להכות שונא זה, והכה אחר שהוא שונאו – פטור.
פרשנות תכליתית
מדרש זה מביא בפנינו מחלוקת הלכתית עקרונית ביותר, העוסקת במקרה שבו מישהו מתכוון להרוג אדם אחד, אך בטעות הרג אחר. מדרש זה מסביר שכך צריך להבין את המקרה שבפרשתנו: מדובר באדם שרב עם אדם אחר ורצה להרוג אותו, אך בטעות הרג את האישה. המחלוקת העקרונית היא האם האדם שהרג את האישה חייב מיתה או לא. לפי רבי הוא פטור ממיתה, ואילו לפי הדעה הראשונה, שהיא דעתו של ר‘ ישמעאל, הוא חייב מיתה.
ואכן, בהתאם לדעות השונות בדין זה יהיה צורך לפרש את הפסוקים באופן שונה לחלוטין, ובמיוחד את המילה “אסון“. רבי, הסובר שההורג במקרה זה פטור ממיתה, מפרש שבכל סוג של “אסון“, הפוגע משלם פיצויים אך אינו חייב מיתה. “נפש תחת נפש“ הכוונה לפיצויים, כמו המשך הפסוק “עין תחת עין, שן תחת שן“. הפוגע ישלם, בהתאם לחומרת הפגיעה.
אך ר‘ ישמעאל, הטוען שההורג את האישה במקרה כזה חייב מיתה, חייב לפרש “ואם אסון יהיה – ונתת נפש תחת נפש“, ש“אסון“ זה מוות, ואז “ונתת נפש תחת נפש“ – כפשוטו. וכיצד יפרש ר‘ ישמעאל את המשך הפסוק “עין תחת עין, שן תחת שן“? זה כבר דין אחר, לא המשך של הפסוק הקודם. אותו נפרש לא כפשוטו, אלא לפי הכללים הידועים שצריך ללמוד ממקום אחר – תשלום ממון.
מה אנו לומדים מכאן? לדעתי זוהי שוב דוגמה לדרשה, לכאורה תמימה, המנסה לפרש מילה קשה, “אסון“, אך לא כן. דרשה זו, כמו אלו שהבאתי בפניכם בעבר ובנויות באותה תבנית של “אין…אלא…“, אינה דרשה פרשנית תמימה. זו דרשה המביאה בחשבון את קיומם של דין או אקסיומה קודמת, ובהתאם לכך מפרשת את הפסוק ואת המילה הקשה. פירוש שאיננו תמיד טריוויאלי.
המחלוקת על פירוש הפסוק היא תוצאה של ויכוח מהותי קדום יותר, ואת העמדות השונות בוויכוח מביאים לידי ביטוי בנוסח: “אין … אלא …“. זו לא מחלוקת תמימה על פירוש מילה, אלא עיסוק בשאלות הלכתיות ותיאולוגיות חשובות ביותר.
