כפי שהבאתי בפניכם ברשימה קודמת, אחד מעיקרי ספר "מורה הנבוכים" של הרמב"ם הוא מאבק איתנים כנגד ההאנשה (הייחוס של מאפיינים אנושיים לאל). אולם הספר גם מתווה דרך לפרשנות הנכונה של הטקסט המקראי, פרשנות שלעיתים מנוגדת למה שניתן להבין בקריאה ראשונית. בעצם, כשאנו דנים בשיטות הפרשנות השונות, המכונות פרד"ס – פשט, רמז, דרש וסוד – הרמב"ם היה חשוב ומרכזי בפיתוח שיטות אלו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לאומיות ללא גבולות
– נגד השיסוי, בעד התקווה: לקראת שיח יהודי מאחד
– בליבת הקונפליקט: מדוע אין בעליון מומחה לדיני משפחה?
כל זאת הוא חלק מגישה מיוחדת של הרמב"ם לאופן הבנת הטקסטים המקראיים ולתפיסה הנכונה של עקרונות האמונה והדת. הרמב"ם האמין שישנם שני רבדים בדת, הבאים לידי ביטוי במקרא: רובד בסיסי, הקרוב יותר לפשט המקרא, ומתאים לרוב העם. מעליו קיים רובד אזוטרי, שעקרונותיו נמצאים אף הם במקרא, אולם באופן נסתר, ואותו משיגים אנשים מועטים.
בעימותים ההיסטוריים שבין דת לפילוסופיה ישנן מספר עמדות, שעליהן נרחיב בעתיד. אחת העמדות מאמינה שהפילוסופיה, נכונה ומדויקת ככל שתהיה, איננה טובה בשביל ההמונים ולא תגרום להם לחיות ולהתנהל באופן רצוי, ולכן זקוקים ההמונים לדת עם עקרונות פרימיטיביים יותר. חשוב להדגיש שזו איננה עמדתו של הרמב"ם, והיו רבים שטעו בכך. עמדה כזו היתה נחלתם של אלו שראו בדת לא יותר מאשר כלי למטרות כאלו ואחרות, ואפילו יהיו אלו מטרות נעלות של סדר חברתי.
המיוחד בגישתו של הרמב"ם, ששני הרבדים שהוא מדבר עליהם הם בעלי משמעות דתית חשובה. אין כוונתו שהרובד התחתון הוא "דת" בלבד והרובד הגבוה יותר הוא "פילוסופיה" נכונה. שני הרבדים הם אמיתיים, חשובים, ושניהם נמצאים בתורה ומהווים חלק מן ההתגלות ומן הנבואה: "תפוחי זהב במשכיות כסף". התורה אכן כוללת שני שלבים, וככל שהאדם מתקדם בהבנותיו הפילוסופיות הוא מגיע לרמה עליונה יותר בהבנת התורה. ועדיין, גם השלב הבסיסי הוא חלק מהתורה, הוא איננו הבל, גם בו חבויה פילוסופיה. זהו אולי חידושו של הרמב"ם.
תנועה כן, אכילה לא
הרמב"ם האמין במודל של שני כתבים, כלומר שני מסרים בתורה: פילוסופי והמוני, מטבע זהב ומטבע כסף. הוא מביא דוגמה מיצור שעובר גלגול, תחילה הוא זחל ואחר כך פרפר. והתורה צריכה לתת מענה גם לזחל וגם לפרפר. אך כיצד יכולה התורה להנחיל רעיונות פילוסופים גבוהים לזחל שחסרות לו עיני התבונה?
על כך אומר הרמב"ם: "כבר ידעת את אמרתם הכוללת – דיברה תורה בלשון בני אדם". מה זו לפי הרמב"ם "לשון בני אדם"? זו לא ההבנה הפשוטה שהתורה משתמשת בלשון אנושית. הרמב"ם מתכוון שהתורה מדברת לא רק בשפה גבוהה המתאימה לפרפר, אלא גם בשפת הזחל, שפה שכולם יוכלו להבין. וגם אם לכאורה התיאורים במקרא משתמשים בלשון פשוטה ובדימויים אנושיים של האל, יש בהם דיוק רב הקולע לפסיכולוגיה האנושית.
דוגמה לכך: איזה תואר פילוסופי על אלוהים אפשר להעביר לאנושות? כאן מוסר לנו הרמב"ם תזה מעניינת: ההגדרה הפילוסופית לאלוהים היא היש המושלם ביותר, והרמב"ם אומר שהתורה הייתה מוכנה לייחס להקב"ה תיאורים של תנועה, אך בשום אופן לא אכילה. הסיבה לכך, לפי הרמב"ם, היא שהתורה מתאימה את השפה לפסיכולוגיה האנושית האינטואיטיבית, שרואה בצורך באכילה משהו הפוגם בשלמות, אך לא כך ביכולת התנועה, שכן דווקא מוגבלות התנועה נתפסת כחיסרון (אף שצמחים, למשל, מקבלים את תזונתם מבלי צורך בתנועה).
זוהי אולי גם הסיבה שהרמב"ם הדגיש את חשיבותם של שלושה־עשר העיקרים כבסיס האמונה לכל העם. זהו חלק ממלחמתו הבלתי מתפשרת על האמונה באי־גשמיותו של אלוהים, שחייבת להיות נחלת כולם – גברים ונשים, חכמים ועמי הארץ. עבורו זוהי אמת יסודית, אחת מן האמיתויות הפילוסופיות המינימליות שחייבת להיות נחלת האנושות. בכך אפשר לראות את הניגוד שבין הרמב"ם ובין כמה מבני דורו, שחשבו כי לא צריך להפיץ את הפילוסופיה הזו להמון.
מגבלות התבונה
הרמב"ם היה אליטיסט, במובן זה שהוא חשב שלא כל ההמון יכול לחדור לעומקן של כל האמיתויות הפילוסופיות. הוא גם חשש שרבים עלולים לתפוס תובנות עמוקות אלו באופן שטחי, דבר שלדעתו יכול להזיק יותר מלהועיל. מכאן חשיבות הזהירות המוטלת על החכמים: "חכמים הזהרו בדבריכם", שמא התלמידים אחריכם יטעו בדבריכם.
על פי הרמב"ם ישנן שתי טקטיקות כיצד לבטא את עקרונות הדת. ישנה הדרך של הפילוסופיה היוונית וממשיכיה. זוהי דרך של יצירת שפה טכנית, המבטאת באופן מדויק במה אנו מאמינים. אך המשמעות היא שספרים שיהיו כתובים באותה שפה יהיו סגורים לרוב האנשים, עד שהם יצליחו להתגבר ולפענח את השפה הטכנית הזו. שערות השיבה של חוקרי הפילוסופיה יעידו על כך. הדרך השנייה היא הדרך של השימוש באלגוריה. זוהי דרך המקרא. בתוך האלגוריות של סיפורי המקרא וחזונות הנביאים, מסתתרת האמת הדתית העמוקה. הייתי אומר שההבדל בין שתי טקטיקות אלו הוא ההבדל שבין הנביא ישעיהו לפילוסוף אריסטו.
הרמב"ם אכן האמין בקיומו של הסבר תבוני שייתן מענה שלם לכל התובנות הדתיות. זהו הרובד הנסתר שבתורה, וישנם אלו שיכולים לגלות אותו. אולם אין לי ספק שבסוף ימיו הגיע הרמב"ם לתובנה קצת שונה: שישנו גם שלב שלישי, שהוא כבר מעבר לפילוסופיה. הפילוסופיה יכולה אולי להביא אותנו לתודעה של הקיום האלוהי, אך היא אינה יכולה לפתור את כל השאלות, למשל בעניין בריאת העולם. שם הפילוסופיה לא יכולה לתת תשובה מוכחת, לא לכאן ולא לכאן. לכן צריך לחפש את התשובות בכיוון אחר, והנבואה, למשל, היא המעניקה את התשובה לשאלות אלו שההיגיון איננו יכול לפתור.
זהו הרמב"ם כפי שבא לידי ביטוי במורה הנבוכים, שם הוא מודע לקיומו של גבול עליון לתובנה האנושית שמעבר לו איננו יכולים לחרוג. זהו גבול אבסולוטי של התודעה ושל היכולת האנושית. אדגיש, אין כוונתי כאן ביחס ליכולת של ידיעת אלוהים, שלפי הרמב"ם כן ניתן להגיע אליה בעזרת התבונה, אלא לשאלות אחרות, כמו ביחס לבריאה.
עניין זה, שהרמב"ם הכיר בקיומו של גבול עליון של הידיעה האנושית, הלך לאיבוד אצל רבים מחוקרי הרמב"ם. מי שעמד על כך היה מורי פרופ' שלמה פינס. אך אני חושב שהקדים אותו רבי נחמן מברסלב, שקרא את הרמב"ם ברצינות ופיתח מאוד את הרעיון הזה. הפלא ופלא, שאצל גדול הרציונליסטים כבר טמון הזרע של מוגבלות הידיעה.
