אם יש משהו שלמדנו על הקורונה עד עכשיו, זה שכל גל של עלייה בתחלואה נצבע בגוונים ייחודיים. הגל הראשון תפס אותנו בימי הפסח האביביים, ואלוהי הטלוויזיה סיפקו לנו את הסדרה המושלמת להעביר בעזרתה את הימים המתארכים ולחגוג איתה את הקיץ המתקרב: "טייגר קינג", סיפורם הקומי־טרגי של חבורת פסיכים ומופרעים שמגדלים נמרים באמצע שום־מקום, אמריקה. כעת, בזמן שגל שני של קורונה שוטף את העולם, כשבחוץ הכול מחשיך ובפנים השמיכות הולכות ומתעבות, נטפליקס שוב הייתה קשובה למצוקתנו ושחררה את השושבינה המושלמת שתוביל אותנו אל תוך החורף: "גמביט המלכה".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עלייתה ונפילתה של תימן
– במלחמה מול איראן ישראל צריכה להתפשר על הריבונות
– תוכנית ההתנתקות: כך עושים עליכם כסף ללא ידיעתכם
המיני־סדרה החדשה, המבוססת על ספר באותו שם מ־1983, מגוללת את סיפורה של בת' הרמון (אניה טיילור־ג'וי), יתומה קטנה ומצולקת בארצות־הברית של שנות השישים שמתגלה כפנומן שלומדת שחמט במחתרת בבית היתומים, ומתברר שהיא כישרון של פעם בדור. במהרה היא מגיעה להצלחה מסחררת בבמה הבינלאומית. אך הצלקות עמוקות וההצלחה באה עם מחיר, ובמקביל בת' נאלצת להתמודד עם שדים אישיים שמאיימים לא רק להרוס את סיכוייה להפוך לשחקנית השחמט הטובה בעולם, אלא גם לשים קץ לכל סיכוי שיש לה לחיים טובים.
גמביט המלכה הוא בפירוש סיפור התבגרות. המוטיבים הקלאסיים של מצוקה, גילוי עצמי ומשפחה, ושל התפתחות אישית ומחירה, נשזרים בעדינות מקסימה אל תוך העלילה. כמו סיפור התבגרות טוב, זהו גם סיפור אישי מאוד, ואפשר לספור על יד אחת את מספר הסצנות שבהן בת' אינה מופיעה במהלך שמונה שעות של טלוויזיה. וזה בסדר גמור, כי טיילור־ג'וי (ובמידה רבה גם איילה ג'ונסטון, שמגלמת אותה כילדה) היא ללא ספק המרכיב המוצלח ביותר בסדרה, בתפקיד מהפנט שראוי וצפוי שיזכה אותה במספר תפקידים קולנועיים גדולים בקרוב. מהטורניר הראשון והפשוט שהיא צריכה לעמול אפילו כדי להשתתף בו ועד התחרויות הגרנדיוזיות של הפרקים המאוחרים, הצופה חי את הסיפור דרכה, אבֵל איתה ברגעים הקשים ושמח איתה בניצחונות.
ב־2020, סדרה כזו שמגיעה להצלחה בקנה מידה כזה היא מחזה נדיר: הסיפור ישיר ונטול ציניות, המסרים פשוטים יחסית אבל אפקטיביים מאוד, המשחק טוב, התפאורה מצוינת, והכתיבה לא מנסה להיות יותר ממה שהיא. יש פה גם חיסרון מסוים, שאופייני מאוד לדרמות שעונות להגדרות האלה: למרות הכתיבה החדה יחסית, הסדרה לא מצליחה להימנע מגלישה למלודרמה מעת לעת. סצנות רבות היו יכולות להיות יעילות בהרבה אם הן היו מוגשות בעדינות ולא מוטחות בהתרגשות על פני הצופה. דמות או שתיים שהיה להן פוטנציאל להפוך למיוחדות באמת מוצאות את עצמן נדחפות לשבלונה סטנדרטית, כדי לאפשר לעלילה להתקדם בקלות ולסיפור האהבה הקונבנציונלי לנצח. והפרק האחרון של הסדרה, על כל המצוינות שלו, מבליט במיוחד כמה חטאים כאלה.
אין דרך טובה יותר להמחיש את הדיסוננס הזה בין מצוין למלודרמטי מאשר בהתייחסות למשחק שבזכותו הסדרה קיימת: שחמט. מצד אחד, ברור שההפקה עשתה מאמץ עילאי לגרום למשחקים ולשיחות סביבם להיראות כמה שיותר מציאותיים. שחקנים מקצועיים נשכרו כדי להעניק ניחוח לגיטימי לכל מהלך, ופריקים של הענף אפילו יזהו שהמשחקים הכי גורליים של בת' הרמון שאולים ישירות ממשחקים אמיתיים בין גדולי שחקני השחמט במהלך השנים. אולם על המאמץ הנפלא והראוי הזה מוטל צל: באף שלב בסדרה לא מוצג משחק שמסתיים בתיקו. לכאורה זה נשמע זניח, אבל זה לא. תיקו הוא תוצאה נפוצה עד מאוד במשחקים בין שני שחקנים מעולים, ואין טורניר שהם לא יגיחו בו פעמים רבות, בטח בעידן שבו המשחקים היו פיזיים ולא התרחשו דרך הרשת. בוויתור מוחלט על מצב האין־הכרעה, הפחות מושך ומלהיב, היוצרים בעצם מספרים לנו הכול: הסדרה, כמו השחמט שמוצג בה, מושקעת, אפקטיבית, מרגשת – אבל לעיתים רומנטית מדי, ולא מציאותית ברמה שיכולה לאכזב בדיוק מפני שהרמה שלה גבוהה כל כך.
"גמביט המלכה" חב את הצלחתו לא רק לקורונה עצמה, אלא לעובדה שבזכותה הפופולריות של שחמט מזנקת בחודשים האחרונים. המלך, המלכה והחיילים שהלכו ונשכחו עם השנים מצאו עדנה בעולם שמסתגר בתוך ביתו ומחפש היסח דעת מעניין ומספק. למרות הביקורת, הסדרה עושה צדק עם המשחק העתיק ועם קהל מעריציו, ומוסיפה תוכן עשיר וראוי לרנסנס שלו. ההנאה מובטחת גם אם אתם לא מבדילים בין פרש לצריח, אבל אם אתם רוצים את החוויה המלאה, תנערו את האבק מהלוח, תורידו איזו אפליקציה לטלפון הנייד, ותבינו למה הקהל עוצר את נשימתו כשהעיניים של בת' ננעלות פתאום על הלוח.
גמביט המלכה, נטפליקס
