הפתרון לסכסוך: איחוד האמירויות הפלסטיניות

מדינות ערב מחולקות כיום, באופן כללי, לשני סוגים: הכושלות והמצליחות. המדינות הערביות הכושלות הן סוריה, עיראק, לוב, לבנון, תימן וסודאן, ואילו המצליחות הן סעודיה, עומאן, איחוד שבע האמירויות, כווית, קטר ומרוקו. המדינות הכושלות מעורערות מבחינה פנימית בעוד שהמצליחות יציבות. שאר מדינות ערב נמצאות במקום כלשהו על הרצף בין ההצלחה והכישלון, בין היציבות והערעור.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שווים פחות: עולי הר הבית מול המפגינים בבלפור
– חקירה מקומית: כך הצליחה מועצת בנימין להיאבק בקורונה
– הצעירים שעוברים לחודש לגור באבו גוש

הסיבה הראשונה למצב העגום של המדינות הכושלות הוא שמדינות אלו נוסדו על ידי פוליטיקאים שהקימו משטרים על בסיס "פרוגרסיבי" שהועתק מהאידיאולוגיות המערביות שהם סונוורו בהן כמו סוציאליזם, רפובליקה ודמוקרטיה. מנגד, במדינות המצליחות מערכת השלטון נבנתה על בסיס המנהגים החברתיים והמסורות המקומיות כגון שבטיות, ממלכה ואמירות.

הסיבה השנייה להבדל בין שני סוגי המדינות הוא שהחברה בכל אחת מהמדינות הכושלות היא הטרוגנית ומורכבת מקבוצות שונות, שבטיות, אתניות, דתיות או עדתיות, וכל קבוצה נשארה דבקה בזהות הקולקטיבית שלה, בתכונותיה, בחוקיה, במסורותיה ובמנהגיה, והיא רואה את הקבוצות האחרות כאויב. רעיון הנאמנות למדינה המודרנית, למוסדותיה, לסמליה ולחוקיה נכשל בניסיונו להחליף את הנאמנות לקבוצה המסורתית, והתוצאה היא המאבקים הבלתי פוסקים בין הקבוצות עצמן ובין המדינה, הנתפסת בעיניהן כאויב. פרויקט "בנין האומה" נכשל במדינות אלה כישלון חרוץ. לעומת זאת, אזרחי כל אחת מהמדינות המצליחות הם קבוצה הומוגנית כמו שבט אל-צבאח בכווית, אל-ת'אני בקטר, אל-נהיאן באבו ט'בי וכו'. מכיוון שהחברה אחידה היא יציבה באופן קבוע, ועל היציבות החברתית הזו בנויה מערכת ממשל לגיטימית ומתפקדת.

ההבדל ניכר גם בהיבט הכלכלי, המצב במדינות הכושלות מוכיח שלמרות הנפט הנמצא בהן בכמויות עצומות, דוגמת עיראק ולוב, המדינה כושלת. לעומת זאת, המדינות המצליחות מתאפיינות בפריחה כלכלית, למרות שבדוביי אין כמעט נפט או גז בכלל. המסקנה היא שהנפט לבדו אינו מביא פריחה כלכלית, שכן זו נובעת במדינות המצליחות מהיציבות החברתית והפוליטית, והיא זו המביאה לכלכלה מפותחת, בשל הנפט או באמצעות עסקים ותיירות, כמו בדוביי.

המצב הפלסטיני

המצב ברש"פ הוא כישלון טוטאלי בכל ההיבטים, הפילוג בין רשות פת"ח ומדינת חמאס מאז 2007, השחיתות הזורמת בעורקי הרשות, העריצות, הדיכוי והכישלון בהתנהלות הציבורית, מכל אלו עולה המסקנה הברורה שאם תקום מדינה פלסטינית היא ללא ספק תהיה עוד מדינה כושלת, שתהיה זקוקה לאויב חיצוני כדי לאחד את העם תחת שלטונה הלא לגיטימי, אז למה להקים מדינה כזו?

מנגד, המערכת החמולתית בקרב הציבור הערבי החי ביהודה ושומרון חיה, קיימת ובעלת נוכחות והשפעה, ובמקרים רבים כמו ניהול סכסוכים וארגון חיי היומיום התפקיד שהיא ממלאת טוב ומקובל. השיח'ים של החמולות זוכים להערכה וכבוד מצד הציבור הרבה יותר מההערכה והכבוד שהציבור רוחש לרש"פ, וזה מה שהביא אותנו אל הפתרון הנכון: פתרון האמירויות המתבסס על החמולות בערי יהודה ושומרון הערביות.

רעיון האמירויות שואף להקים אמירות עצמאית בכל אחת מערי יהודה ושומרון הערביות, בהמשך לאמירות עזה שהוקמה בשנת 2007. ישראל תישאר לתמיד במרחב הכפרי. כל אחת מהאמירויות ביו"ש תתבסס על החמולות המקומיות החיות בעיר, והשיח'ים של החמולות יהיו מקור הסמכות הריבונית של כל אמירות. אם האמירויות ירצו להקים פדרציה, אין בכך בעיה, כל עוד אין ביניהן רצף גאוגרפי.

האמירויות שתהיינה בערי יו"ש הן: ג'נין, שכם, טולכרם, קלקיליה, רמאללה, יריחו וחברון הערבית, בנוסף לעזה. כל אמירות תהיה אחראית על ניהול ענייניה כגון בטחון פנים, כלכלה, תשתית, יצוא ויבוא, חשמל, מים, תחבורה וכו', וזאת באמצעות הסכמים דו צדדיים בינה ובין ישראל.

ישראל תיישם את ריבונותה במרחב הכפרי מחוץ לאמירויות ותציע אזרחות ישראלית לתושבי הכפרים. מי שיקבל את האזרחות הישראלית יהיה אזרח המדינה כמו הערבים בגליל, במשולש או בנגב.

פרטי העניינים המנהליים הקשורים לכל שטחי החיים באמירויות הפלסטיניות ייקבעו בהתאם לניסיון שהצטבר באיחוד האמירויות הערביות באמצעות התייעצויות עם העמיתים באיחוד האמירויות.