הימים היו ימי ראשית הקיץ, לפני עשור או יותר. בעודי נערה צעירה שמחפשת מקורות מים להתנחם בהם שמעתי על איזה נחל משגע ביופיו בקיבוץ ניר דוד. אלא כשהגעתי עם חברותיי לשערי הקיבוץ המטופח, עוד לפני שהספקנו להציץ לעבר נחל האסי – כבר גורשנו בבושת פנים. מה אני זוכרת? שזה היה מבאס לאללה. אבל בסדר, עוברים למעיין הבא. מה שנחקק בזיכרוני זו לא תחושת רדיפה אישית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הערכה: הפלסטינים השתלטו וישראל איבדה כ-30% משטחי סי
– "היא הייתה עולם ומלואו": נפרדים מפרופ' רות גביזון
– סעד חרירי צפוי להתמנות לראש ממשלת לבנון
השמועה על הקשיחות של הקיבוצניקים הייתה ידועה. השער סגור בפני מבקרים – מכל המינים, מכל העדות. רוצה לומר, אי אפשר לטעות במוצאי, (עיניים כחולות, שיזוף דיי מעפן), ובכל זאת ננעלו שערי נדיבים. למה? כי זה סיפור על קיבוץ שחרד לפרטיותו, לא מעשייה גזענית.
עשור אחרי, יש מי שמנסים למכור מאבק לגיטימי על משאב טבע ציבורי כמלחמה עדתית מהמעלה הראשונה; עיירת פיתוח מול קיבוץ שבע ומנוכר, ישראל הראשונה נגד השנייה. וכשהשד העדתי נכנס לסיפור, הוויכוח שלכאורה עוסק בסוגיה די יבשה (חוק המים, משאבי טבע ציבוריים), מתחיל לתפוס כותרות.
סוגיית נחל האסי לא תרפא את השבר העמוק שבין המזרחים לאליטה האשכנזית משום שהיא אינה קשורה בהכרח באפליה על רקע מזרחי, אלא בסוגיה עקרונית שנוגעת במשאבי טבע ציבוריים ושל מי הבעלות עליהם
מדובר בתזמון מושלם. עונת המלפפונים בפתח, המוני ישראלים מתרפקים על כל בריכת מים בצפון, וכמובן, ישנו שיח הזהויות שתמיד מביא רייטינג. על הרקע הזה יצא יגאל מוסקו לסקר את זירת המלחמה עבור אולפן שישי. תוסיפו לכך שהמתח בשיאו: רק השבוע הושג הסכם פשרה לפיו חלק מהנחל בקיבוץ, שיחסית מרוחק מהבתים, הוקצה לציבור המתרחצים. אבל את הפעילים זה לא מספק. הם רוצים גישה לכל הנחל, ללא יוצא מהכלל. לכן הם ממשיכים להפגין מול שערי הקיבוץ גם עכשיו.
מוסקו הגיע אל לב המהומות בפתח הקיבוץ, וקיבל את הצבע שרצה. כמובן, לפי חוקי הז'אנר, כבר בפתיחת הכתבה בחר לשזור את המשפטים הצעקניים ביותר: "תסתכלו על השער הזה, תראו אותם, ככה נראה אפרטהייד. הם חושבים שיש להם דם כחול, ולכן הם חוסמים את השערים", טען אחד מפעילי המאבק. אמירות דיי קיצוניות, תסכימו איתי. זה לא שהקיבוצניקים הוותיקים חפים מגזענות. בנימת הדיבור שלהם לאורך הכתבה קשה לפספס את ההתנשאות והבוז שהם רוחשים למתדפקים על שעריהם. אבל כאמור, לא זו הסיבה בגינה הם נועלים את הדלת.
בתי הקיבוץ שוכנים ממש על הנחל, והמשמעות היא שכל מתרחץ הופך לאורח בגינה שלהם. האם זה טיעון מספיק טוב? בעיני לא. וכנראה גם בעיני גורמים משפטיים. האם יכול להיות שהתסריט שהכי מפחיד אותם הוא שדווקא תושבי בית שאן ירבצו על שפת הנחל במנגלים, יותר משמתנחלים, חרדים או סתם מאות נערים מערי המרכז יגיעו להשתכשך? אולי. אבל צריך להודות ביושר שהם נועלים את השער בפני כולם.
לפני שאואשם בפריבילגיה של אשכנזייה לבנה, אבהיר: אינני מזלזלת בתחושות הקיפוח של תושבי בית שאן. ברור לי שהמאבק הזה נוגע במשקעי עבר, ואת המשקעים הללו צריכים לתקן. הבעיה היא שהזרקור מכוון לכיוון הלא נכון. סוגיית נחל האסי לא תרפא את השבר העמוק שבין המזרחים לאליטה האשכנזית משום שהיא אינה קשורה בהכרח באפליה על רקע מזרחי, אלא בסוגיה עקרונית שנוגעת במשאבי טבע ציבוריים ושל מי הבעלות עליהם.
כשמדירים את הוויכוח למחוזות הקיפוח, בעצם מרחיקים את העובדות, ונותנים לאמוציות לנהל את המאבק. יותר מזה, שליפת השד העדתי, גם כשהוא לא בהכרח רלוונטי, מסיטה מסדר היום את המקומות בהם הגזענות עוד חיה ובועטת. צריך להיאבק על חלוקת משאבים הוגנת בחינוך, במקומות תעסוקה, בפיתוח תשתיות. אפשר להיאבק על הזכות לשחות בנחל האסי, פשוט כי קיימת זכות כזו. לא צריך לערבב זאת עם אפליה עדתית.
בחזרה לסיקור התקשורתי. זה מאבק שמגיע מלמטה ולא אתן יותר מדי קרדיט לתקשורת שהצטרפה כשהוא בשיאו – אבל חשוב לומר, אימוץ שיח הזהויות הזה הוא תוצאה ישירה של אופי סיקור החדשות. המצלמות מופיעות כשיש מה להראות, כשיש סיפור. סתם מלחמות מים, הם עניין נחמד למהדורה מוקדמת. לפריים-טיים מגיעים ויכוחים מקומיים רק כשיש דם ולכלוך בקרב מעמדות.
מבין פעילי המאבק יש מי שמבין זאת היטב. הם סופגים מהתקשורת את המסקנה שוויכוח בין תושבי עיירת פיתוח לקיבוץ אינו יכול להיות מקרי, ומספקים לה בחזרה את הסחורה. התוצאה היא שיח פופוליסטי, שבו קשה מאוד לדון באופן ענייני. למהדורות החדשות זה מוסיף צבע אנושי נהדר, אבל את המאבק זה מרדד, וכך אנחנו מקבלים עוד שסע מיותר במרקם החברתי.
