זהו סיפורם של אבינעם (אבי) קורן ושני חבריו – אליעזר (לשקה) גרונדלנד ויוסף (יוסקה) ריין. שלושת החברים גדלו יחד ברמת גן של שנות החמישים והלכו יחד לשומר הצעיר. השלושה גם התגייסו יחד לגרעין נח"ל. אבל בעוד לשקה נשאר בנח"ל, יוסקה יצא לקצונה והועבר לשריון ואבי הגיע ללהקת הנח"ל.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הטוויטר מזיק לבריאות: כששקרים פתאום מפריעים לשמאל
– תושבי רחביה מרגישים מופקרים: "בחסות המשטרה חיינו הפכו לגיהנום"
– גמזו מהמר: ייצוב נתוני התחלואה ללא סגר
ביום הראשון של מלחמת ששת הימים נהרג לשקה בקרבות על ירושלים. מייד לאחר המלחמה התחילה מלחמת ההתשה הארוכה על גדותיה של תעלת סואץ. באחד מימי המלחמה נפגשו יוסקה ואבי שעדיין כאבו את מותו של חברם. בסוף הפגישה יוסקה אמר לאבי להתראות וירד לחזית המלחמה בדרום.
אל העצב והשכול שקיננו באבי הצטרפה גם דאגה עזה ומתוכם כתב את השיר שלא מפסיק לגעת בלב שלנו גם אחרי שנים רבות:
"כבר יבשו עינינו מדמעות, ופינו כבר נותר אילם בלי קול.
מה עוד נבקש, אמור מה עוד? כמעט ביקשנו לנו את הכל
את הגשם תן רק בעיתו, ובאביב פזר לנו פרחים,
ותן שיחזור שוב לביתו, יותר מזה אנחנו לא צריכים"
(מילים: אבי קורן, לחן: שמואל אימברמן)
למרות ששלמה ארצי ביצע את השיר עוד ב-1970 בהיותו זמר צעיר עם קול פעמונים צלול, התפרסם דווקא הביצוע המחודש והקצבי שהוציא ב-1998. בהמשך אף נקשר השיר למאבק לשחרור גלעד שליט.
בבתי השיר זועק אבי קורן את כאבו כלפי השמים. לפעמים מרוב הבכי כבר לא נשארות דמעות ומרוב התפילות כבר לא נשאר מה לבקש. אבל בפזמון שתי בקשות כן מצליחות בכל זאת לצאת מהגרון החנוק: תפילה לגשם בעיתו ותפילה לחזרתו (של חברו, יוסקה החייל) הביתה.
את התפילה לחזרת הבן הביתה אפשר להבין בקלות אם מכירים את הרקע לכתיבת השיר, אבל התפילה הפשוטה לגשם בעיתו מעלה בי את הסקרנות. כיצד קשור הגשם למצב?
בפרשת השבוע שלנו, פרשת 'עקב', נכתב: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי … וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹש… הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים… וְחָרָה אַף יְהוָה בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר" (דברים י"א י"ג-י"ז)
עבור בני ישראל הנכנסים לארץ נתינת הגשם בעיתו היא חשובה מאין כמותה. כשכולם חקלאים שעבודתם, פרנסתם, וכל רכושם תלויים בגשם, האיום על עצירתו הוא איום כבד מאוד. אין פלא שחז"ל קבעו שיש לחזור על הקטע הזה פעמיים בכל יום בקריאת שמע.
אבל היום, כשרובנו לא חקלאים ונראה כאילו ההשפעה של ירידת הגשם עלינו שולית, מדוע בכל זאת התפילה לגשם מרכזית כל כך עד היום?
ובכן, ברור שהגשם באמת כן חשוב ואולי רק נראה לנו כאילו אנחנו לא צריכים אותו, וברור שישנה חשיבות למפלס הכינרת מעבר למרחק של המים מהחוף, וכמובן שיש חקלאים בארץ שמביאים לנו ירקות לסופר כל יום, ועבורם הגשם הוא הכרחי. אבל בכל זאת לא נראה לי שלכל זה מתפלל אבי קורן בשיר.
נראה שהמילה החשובה שמופיעה גם בפרשה וגם בשיר היא "בעיתו". כשאנחנו מתפללים לגשם בעיתו אנחנו בעצם מאחלים שתבוא השגרה. החיים הפשוטים והשקטים. השמש זורחת בבוקר, הגשם יורד בחורף ובאביב פורחים העצים.
התפילה שיחזור שוב לביתו היא הבקשה המיידית, אבל את הגשם "תן רק בעיתו" היא בקשה נצחית – שנזכה לחיות בארץ זבת חלב ודבש שלנו בשלווה ובלי מלחמות ודמעות.
שבת שלום!
