לא חסרות בתקשורת הישראלית התנגשויות בין עיתונאים מימין ומשמאל. זה קורה למעשה על בסיס יומיומי – ינון מגל מול בן כספית ברדיו 103, ארא"ל סגל עם מגישים אורחים שחלקם מהשמאל באותה תחנה, וכמובן אינספור פאנלים בטלוויזיה והתכתשויות במדיה החברתית.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
"הם לא נחמדים": יש גזענות סמויה בממסד הדתי האשכנזי
נתניה לא מה שחשבתם: העיר שתרצו להכיר
אווירת פריימריז: מלחמת הכול בכול בליכוד
ובכל זאת, הריאיון שערכה שלשום העיתונאית יעל דן עם קלמן ליבסקינד בגל"צ הפך רגע אחרי שהסתיים לקאלט. למשהו שמצטטים. כמובן, מדובר באירוע ברנז'אי שספק רב אם הישראלי הממוצע בכלל מודע לו. אלא שהמאבקים הברנז'איים האלה משפיעים על השיח, מחלחלים, ובסופו של דבר מגיעים לידי ביטוי בצורה שבה נראית ונשמעת התקשורת הישראלית. ומשהו בריאיון המדובר הזה חידד וזיקק את מה שמתרחש בשנים האחרונות בתקשורת הישראלית.
ביפן קוראים לזה "פריחת הדובדבן" – רגע אחד שבו מתפרץ בכוח רב ובעוצמה משכרת תהליך חבוי מן העין, אירוע פתאומי שמפוגג מסך עשן ומגלה מציאות חדשה. כולם יודעים שבתקשורת מתנהל בעשור-שניים האחרונים תהליך של גיוון, שבמסגרתו נכנסים יותר ויותר כוחות מהצד הימני של הקשת הפוליטית ומתחילים לתפוס את מקומם הראוי באולפנים ומעל דפי העיתונים. התהליך הזה כמובן מתקבל בעיקום אף משמעותי מצד מי שאחזו בהגה עד עכשיו, ופתאום צריכים לא רק להצטופף אלא לשמוע קולות הדורשים לפנות מדי פעם ימינה, אבל אין להם ברירה – החברה בישראל כבר לא מוכנה יותר לשמוע רק שמאל ברדיו ובטלוויזיה. והנה, בצהרי יום שני השבוע, נפגשו להם בשעת צהריים שני מודלים כמעט טהורים של האליטה הישנה והאליטה החדשה בתקשורת. לזכותה של יעל דן יש לומר כי היא לפחות העלתה לשידור בתכניתה את ליבסקינד, פעולה שמרבית חבריה לז'אנר לא יעלו אפילו על דעתם.
ואז, בכמעט עשרים דקות של ראיון, התגלו כל חולשות אליטת התקשורת הישנה. יעל דן היא מראיינת נעימה, שמנסה ליצור אווירה טובה עם מרואייניה, וגם זה ייאמר לזכותה. אבל היא הגיעה לראיון הזה עם אג'נדת שמאל מאוד ברורה, שמטרתה לערער על קבילות תחקיריו של ליבסקינד ב"מעריב" על ניגודי העניינים של שופטי העליון. היה ניכר לאורך כל הריאיון כי מישהו תדרך אותה, וזה בסדר, אבל היא קפצה מנושא לנושא בלי לתת לליבסקינד להשיב עד הסוף, כנראה כדי להספיק לשחרר את כל התחמושת שבה צוידה מראש, ובחלק מהנושאים שהעלתה פשוט הפגינה חוסר ידע. ליבסקינד לעומתה הגיע מוכן – לא מפתיע, בכל זאת הוא מתעסק בתחקירים הללו כבר שבועות ארוכים – ופשוט השאיר לה אבק. התחושה הייתה שלנגד אוזנינו מתבצע תהליך של העברת שרביט בין חלק שהולך והופך ללא רלוונטי בתקשורת הישראלית, לחלק צעיר, רעב, מדויק ושולט בפרטים.
לקראת סוף הריאיון, העברת השרביט הזו כבר הפכה למחזה מעט מכמיר לב. דן שאלה את ליבסקינד – "אתה בודק רק את השופטים שמבחינתך מזוהים עם השמאל. לא בדקת אחרים, יש שופטים שמרנים הרבה יותר בעליון ואתה לא נוגע בהם. זה מציג אותך כמי שבא מפוזיציה, והנה אולי זה סוג של ניגוד עניינים". אחרי שליבסקינד שאל את דן האם הייתה שואלת את רביב דרוקר אם תחקיריו על ראש הממשלה נובעים מכך שהוא שמאלני, לפתע ביצעה המראיינת פניית פרסה חדה: "הפוזיציה לא חשובה בעיניי. תחקיר ראוי, לא משנה מאיזו פוזיציה הוא בא, וגם שאלת העיתוי לא חשובה". כעת, אחת משתיים: או שדן פשוט הקריאה שאלה שמישהו הכתיב לה, או שבתוך עשר שניות היא שינתה את דעתה לגבי כשרותה של פוזיציה במסגרת עבודה עיתונאית.
ליבסקינד העיר לדן שההערות שלה עצובות, ודן מיהרה להכריז – "אני מנקה אותך מכל חשד כזה, מכל חשד שהוא, אתה עיתונאי ראוי". ובתרגום משמאלנית מדוברת: "נו מה לעשות, אתה ימני, עוד לא התרגלנו לגמרי שעיתונאים עם דעות מוזרות כאלה מנסים להשתלב באחוזה הפרטית שלנו אבל יאללה גם אתה בסדר, תלה את תעודת הכשרות ממני מעל המיטה ותהיה שמח בחלקך". ההערה הסרקסטית של ליבסקינד להכרזה הזו של דן ("אם סיימנו את הראיון איתך בזה שאני נקי מכל חשד, מה אני צריך יותר מזה") הייתה אקורד סיום מפואר לריאיון שכדאי לכל עיתונאי ולכל אזרח להקשיב לו בכדי להבין שתם עידן בתקשורת הישראלית, ומשהו חדש, מגוון וראוי הרבה יותר, מתחיל.
