הימין תמיד מעקם את האף לנוכח הפגנות שלא קשורות לעניינים מדיניים, כלומר למסירת חבלי ארץ כלשהם. נו באמת, זה לא הזמן. זה לא המקום. ולמה יש שלטים נגד ביבי. ולמה לחסום כבישים ומה האלימות הזאת, באמת, בושה, איך מתנהגים, ובכלל, איך עכשיו באמצע הקורונה מרשים לעצמם העובדים הסוציאליים להתפנק? שייכנסו מיד מתחת לאלונקה. ככה הימין, תמיד חשדן, תמיד ימצא סיבות ותירוצים למה הוא לא מצטרף ולמה הוא לא משמיע את קולו בכל הנוגע לעניינים חברתיים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מחאת העוס"יות לא מתלהמת מספיק כדי לקבל זמן מסך
–שקד בחוץ: נבחרו חברי הוועדות למינוי דיינים ושופטים
– עלייה במספר החולים קשה: שינוי הקריטריונים אינו הגורם
אבל האמת היא שאין מוצדקת ממחאת העו"סים. כבר שנים הם מנסים להשיג תנאים מכבדים יותר לעבודתם, ושימו לב שאני בכוונה לא משתמשת בביטוי הנלוז "עבודת קודש", כי זה לא עניין של קודש או חול. עובדים סוציאליים לא צריכים להרגיש שהם מתנדבים ולא צריכים להרגיש שהם בשליחות, ולא צריכים להרגיש שהם קדושים מעונים או שהם מקריבים את עצמם או שהם נשכבים על הגדר או מתחת לאלונקה. די עם כל זה. הם צריכים להרגיש שהם עושים את העבודה הכי טובה שהם יכולים לעשות בהתאם לכישוריהם ובהתאם לצורכי החברה, בתנאים שמכבדים אותם – ואותנו, כלל החברה הישראלית – ובכלל את האנושות.
בסופו של דבר כשמתגמלים בצורה נכונה ומותאמת, מכירים בכך ששירותים סוציאליים הם לא "תוספת לא הכרחית", הם לא "אקסטרה" או "משהו שאין בעבורו משאבים" ושאנחנו זקוקים למישהו ש"יתנדב" למענו. השירותים הסוציאליים אמונים על נפגעי אלימות, פגיעות מיניות, גירושין, טראומה, ילדים בסיכון, קשישים ועניים – כל אותם דברים שהמציאות מחייבת אותנו לפנות להם אמצעים ומשאבים ותגמול נכון – לא כי ככה אנחנו מכבדים את העו"סים או את החלשים או "המסכנים" הזקוקים לשירותיהם, אלא כי ככה אנחנו מכבדים את בני האדם, אותנו, ואת החוויה האנושית שחלקה טבולה בצבעים לא כל כך זוהרים.
כתבה לי עובדת סוציאלית ככה: "מסתובבות בעולם לא עשר נשים ולא עשרים – עשרות נשים שבאופן אישי עזרתי להן לצאת ממעגל האלימות, להבין שהן חיות במערכת אלימה, לאסוף את הכוח וללוות את השינוי בחיים שלהן ושל ילדיהן וגם ללוות את החיים שלהן כאימהות חד־הוריות או כזוג שבחר להתמודד עם הפחדים. עשיתי את כל העבודה הטיפולית הנדרשת כדי שאצל דור ההמשך שלהן זה יהיה אחרת. וכן, יש הצלחות והן לא מעטות; אני לא מחפשת כפיים, זו לא עבודת קודש, זו עבודה שדורשת מקצועיות שיא, מיומנות, ניסיון, רכישת עוד ועוד כלים וידע, כל הזמן. זה ענף מקצועי שלם. אי אפשר שהוא יקרוס! אני אוהבת אהבת נפש את המקצוע שלי, אני טובה בו. יש לי תעודות שהולכות ביניכם. ולא, הן לא נראות כמו שאתם מדמיינים, זו יכולה להיות הבת שלכם, חברה קרובה, שכנה; רובן, אגב, מרוויחות כפול מהמשכורת שלי. תנו לי את השקט והביטחון הכלכלי לעשות את מה שאני יודעת לעשות ולהוריד את רמת הסכנות שכתובות לנו על הקיר, תנו לי לתת לכם את השקט שאם חלילה תצטרכו, יהיה שם מישהו בשבילכם. זה יעלה פחות מהנשמה לשירותים החברתיים".
אבל אולי אנחנו מעדיפים להזדעזע מהכתבה הבאה של אילנה דיין על הנרצחת הבאה? גם זאת אפשרות כמובן.
מאבק הישרדות
מה השתנה, שאל אותי חבר. מה קרה שפתאום העובדים הסוציאליים לא מוכנים להמשיך לעבוד ב"התנדבות"? האם הקפיטליזם ניצח אפילו את הטובים ביותר? ולראיה, פעם היו העו"סים מוכנים לעבוד בתת־תנאים, והיום הסיפוק כבר אינו משביע אותם. תם עידן ההתנדבות, הוא אמר. לא המורים ולא הרבנים ולא הרופאים ולא האחיות – איש מהם אינו מוכן להמשיך לעבוד בעבודות שעניינן לספק מזור לתחלואי החברה ולרומם את החוויה האנושית, בלי שהוא יכול ליהנות במקביל מחיים בורגניים נחמדים. הקפיטליזם ניצח אפילו את העו"סים!
אבל אני חושבת שזה בדיוק ההפך. הקפיטליזם נגס עוד ועוד בכל אותם עובדי ציבור, בכל אותם שחקני נשמה על המגרש הקשוח הזה שנקרא החיים. כי זה מה שקפיטליזם עושה, ככה הוא בנוי, ממקסם רווחים ככל האפשר על חשבון מי שכסף הוא לא הא־לוהים שלו. הוא לא ניצח אותם והמיר את דתם מסוציאליזם לקפיטליזם, הוא פשוט לא השאיר להם אוויר לנשימה. וכשאין לך אוויר, אתה כבר לא יכול להמשיך. וכשאתה נלחם על החיים שלך במים שוצפים, אתה עלול להטביע את מי שלידך, גם אם זו לא הייתה הכוונה המקורית שלך.
כשהעובדים הסוציאליים טובעים, הם מאיימים להטביע איתם את כל מי שלידם. והאנשים שלידם הם לא החלק הכי חזק ובריא בחברה. וכל זה קורה לא כי הם חזירים שלוקחים איתם כבני ערובה את החלשים ביותר. אלא כי ככה זה בחיים. כי בסוף, גם אצל האדם הנאור והיפה ביותר על פני האדמה, יש אינסטינקטים, וכשאדם מזהה סכנה מוחשית, הוא נלחם. מלחמה כזאת היא לא הדבר הכי יפה, אבל היא הדבר הכי אנושי שיש.
האם הקורונה מוציאה מאיתנו את החייתיות שלנו? ייתכן. האם היא לקחה מאיתנו את טיפות החמצן האחרונות? ייתכן. האם זה הופך את המחאה של העו"סים ללא מוצדקת או לא מותאמת לזמנים? לא. היא מוצדקת יותר מתמיד, והלוואי שבימים כאלה שנראה שכלו כל הקיצים, דרישתם ההגיוניות לתנאים מכבדים – שהלכה ושבה אחת לכמה שנים אך מעולם לא נענתה ברצינות כי אין להם יכולת לקחת איתם את כל ילדי ישראל כמו המורים – פשוט תיענה.
תודה לכם עו"סים יקרים על כל מה שעשיתם בעבור החברה הישראלית עד כה, אבל אם לא נשאר לכם חמצן, זה לא באשמתכם. האחריות היא כולה שלנו. וגם את החשבון, כולנו נשלם.
