לזמרת עדן בן־זקן קראו בשכונה "מלכת השושנים", וכדברי השיר: "היו לה יכולות מופלאות להפוך כל דבר הבא לידה לקוצים". היכולות האלו לא עזרו לה השבוע להתמודד מול סרטון אינטימי שלה שהופץ ברשת. בסרטון שצולם לפני כמעט שנה נראית הזמרת כשהיא נטולת בגדים בזמן מדידת בגדי ים בחנות, והוא צולם במצלמת אבטחה הממוקמת מעל לחדר המדידות. המצלמה נפרצה והסרטון של עדן הגיע לרשת.
בתוכנית "עושות חשבון" של טליה פלד־קינן וסיוון קלינגבייל, בערוץ 10, עסקו לפני כשבועיים בטכנולוגיית ה־IOT הקיימת במכשירים ביתיים המחוברים לאינטרנט וקלים מאוד לפריצה. טלוויזיה חכמה? שואב אבק חכם? קונסולת משחקים? אנחנו שולטים בהם וצופים בהם, אבל גם הם צופים בנו.
דווקא המוצרים המייצרים אצלנו תחושת ביטחון הם החושפים אותנו, וכל האקר יכול לפרוץ בקלות את סיסמאות האבטחה ולצפות בנו. להיכן מגיעים הדברים? טלוויזיות חכמות של סמסונג שווקו לאחרונה עם אזהרה: "הטלוויזיות האלו עשויות לשמוע כל מה שקורה אצלכם בבית. אם יש לכם שיחות רגישות, אנחנו ממליצים לא לערוך אותן בסלון".
עורכת הדין לימור שמרלינג מהרשות להגנת הפרטיות במשרד המשפטים אמרה שחברות שמשווקות מערכות לבית חכם לא מתחייבות לא לאסוף עלינו מידע ולא לסחור בנתונים. בחוזים מולן נכתב: "אנחנו לא אוספים אבל אנחנו עשויים לאסוף מידע אישי".
חקיקת הפרטיות בישראל היא עתיקה, משנת 1980. אף שישראל היא מעצמת סייבר, היא לא השקיעה בהגנה עלינו בתוך קירות מבצרנו, הבית שלנו. אין שום אכיפה בעניין ואין שום דירוג הגנה על מוצרים שאנחנו קונים.
עדן בן־זקן וגם אנחנו חשופים פעמיים. ראשית, בעצם העובדה שבכל מקום נמצאות מצלמות אבטחה, גם בתוך תאי ההלבשה. שנית, בגין הקלות הבלתי נסבלת של הפריצה למצלמות. ומה קורה מעבר לגבולות הבית? ברחובות ישראל, בקניונים ובשולי הכבישים מוצבות היום מצלמות שמתעדות אותנו כמעט בכל רגע.
השבוע חייב בית המשפט העליון את עיריית בית־שמש להציב שבע מצלמות אבטחה בשכונת רמת בית־שמש ב', שטרור חרדי קיצוני שורר בה. את המצלמות הייתה העירייה אמורה להתקין מזמן, במסגרת פרויקט "עיר ללא אלימות", שהציב אלפי מצלמות ברחבי הארץ כדי להקטין את אחוזי הפשיעה. מכיוון שרמת בית־שמש ב' היא אקס־טריטוריה, ומי ששולט בה הם הרבנים, נמנעה העירייה עד כה מלהציב שם מצלמות.
בית המשפט העליון, בראשות סגן הנשיאה השופט חנן מלצר ושני השופטים דוד מינץ ואורי שוהם, חייב את העירייה להציב מצלמות. השופטים התייחסו בחומרה לשלטי הדרת הנשים, לאלימות השוררת בשכונה, ולעירייה שהסירה אחריות מהמתרחש בתחומה.
חבר הכנסת סמוטריץ' כינה את החלטת השופטים "אקטיביזם חזירי". לדבריו, הוא לא מכיר תקדים שבית המשפט "נכנס לרזולוציה כזו בהתערבות בניהול שלטון מקומי. יש בישראל הפרדת רשויות. הרשות השופטת לא אמורה לתת הנחיות לשלטון המקומי". הוא הוסיף ושאל: "למה בית המשפט רץ לאכוף בשכונות חרדיות ולא אוכף בנייה, פוליגמיה ופרוטקשן אצל הבדואים? למה הוא לא אוכף עבירות תנועה ביו"ש?". הוא גם היה מודאג מאוד מכך שהכסף למימון עלויות המצלמות עשוי להגיע מכספים המיועדים לרווחה או לתיקון מדרכות בבית־שמש. אם סמוטריץ' היה לומד את הנתונים לפני שעלה לשידור, הוא היה מגלה שהכסף מגיע מתקציב מוגדר של "עיר ללא אלימות".
סמוטריץ' מודאג מפסיקות בית המשפט לגבי אכיפה ברמת בית־שמש ב'. אך האם הצדק שצריך להיעשות במדינה הוא צדק יחסי? האם משום שלא אוכפים במקום אחד אסור לאכוף גם במקום אחר? לאן אפשר לקחת את הצדק היחסי הזה? האם המדינה לא תגבה מיסים כי יש מקומות שהיא לא מצליחה לגבות בהם? האם המדינה לא תחייב גיוס כי יש אוכלוסיות שהיא לא מצליחה לגייס? הכיוון הכללי ברור. לשיטתו של סמוטריץ' עדיף תוהו ובוהו מאכיפה חלקית.
