שבת דף צו ע"ב – צז ע"א
השבוע אנחנו מגיעים במסכת שבת לדברי ריש לקיש הידועים: "החושד בכשרים לוקה בגופו". כלומר, מי שחושב רעות על אדם כשר, נפגע בגופו, אם לפי הפרשנות מילולית ואם לפי הפרשנות המחייבת מלקות. הדברים מופיעים במסכתנו, לכאורה, בהקשר של מרים הנביאה שמקרה הצרעת שלה הופיע סוגיה אחת קודם לכן. אולם קשה להתעלם מהחיבור בין מימרה זו לדין ודברים שמתנהלים באותה סוגיה ממש בין רבי עקיבא לרבי יהודה בן בתירא: שני מקרים שבהם האחרון מוכיח את הראשון בשפה זהה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "ברוב הפעמים אני האישה היחידה בחדר או באולפן"
– "פייק ניוז" זו לא תשובה לכל מה שלא נוח לנו
– סגן ראש ממשלת לוב למקור ראשון: "מקווים שישראל תתמוך בנו"
השיח בין השניים מתחיל כאשר שרבי עקיבא קובע ש"המקושש" – האדם שחילל שבת במדבר ונסקל (במדבר טו, לב) – אינו אלא צלפחד, אביהן של חמש הבנות שביקשו נחלה בשם אביהן ש"בחטאו מת", שכן אין סיבה שחלקו של אביהם יגרע בחלוקת הארץ רק משום שאין להן אחים זכרים. אמר רבי יהודה בן בתירא לרבי עקיבא: "בין כך ובין כך אתה עתיד לתת את הדין". כלומר, אם אתה צודק ואכן המקושש הוא צלפחד, הרי שהתורה ביקשה להסתיר את הדבר, והנה אתה חושף את זהות המקושש בניגוד לדעת תורה. ואם אתה טועה ואין מדובר בצלפחד, הרי שאתה מוציא לעז על צדיק!
מיד אחרי כן מתקיים דו שיח דומה, בעקבות דברי רבי עקיבא, שלומד מהפסוקים אודות הצרעת שחטפה מרים אחות משה (במדבר יד, מד), שגם אהרן לקה בצרעת. גם במקרה הזה אומר בן בתירא לרבי עקיבא: "בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין". שאם אכן גם אהרן חטף צרעת, הרי שהתורה ביקשה להסתיר את הדבר, ואתה בא ומגלה? ואם לא, גם במקרה הזה אתה מוציא לעז על אותו צדיק!
בהמשך הסוגיה רבי יהודה בן בתירא נותן פרשנות אחרת לפסוקים אותם דורש רבי עקיבא והגמרא אינה חושפת את תגובתו של רבי עקיבא לדברים. נשאלת השאלה, אם הסוגיה מוכרעת כאן לכאורה כשיטת בן בתירא, מדוע לא ירד דו שיח זה בעריכת הגמרא? מדוע להעלות את החשד של רבי עקיבא ולהתחייב איתו בדין – בין אם הוא טועה ובין אם הוא צודק?
נראה שזה בדיוק המסר שהגמרא חושפת בפנינו: בלי סודות. כמו במקרים רבים אחרים, גם כאן היא מאפשרת לימוד חתרני ובעיקר עצמאי. היא אומרת לנו שתפקידם של תלמידי החכמים לדרוש בתורה, לברר אותה, להתווכח עליה, וגם לחשוף את מה שהתורה אומרת ברמז וללמוד ממנה בגלוי. בניגוד לדתות אחרות, לא רק התלמוד גם המקרא עצמו (לעתים אף יותר מהדרשות עליו), לא מבקש ליפות את המציאות ולהוציא דמויות מופת שלא נפל בהן רבב. אפילו את משה רבנו, "בכל ביתי נאמן הוא", הקב"ה מוכיח ומעניש. למען האמת, אפילו מול ריבונו של עולם בכבודו ובעצמו הכתוב מתאר עימותים, כמו במשא ומתן של אברהם אבינו על סדום ועמורה או בתחינתו של משה שהקב"ה לא יכחד את בני ישראל לאחר שחטאו בעגל ושוב בחטא המרגלים, והקב"ה קיבל ממנו. ממילא, היא אינה חוששת לומר על פלוני או אלמוני שחטאו. היא רק דורשת שהדברים יעשו על בסיס הכתוב ומתוך לימוד אמיתי.
