הקריטריון החזק ביותר לעיצוב תוכניות עתידיות צריך להיות העובדות והנתונים. רעיונות יכולים להצליח רק כשהם עולים בקנה אחד עם המציאות. זה נשמע מובן מאליו, אבל כל כך הרבה פעמים אנשים טובים טועים להאמין שהרעיון שהם מאמינים בו מסוגל לגבור על המציאות, ולא מבינים שהמציאות היא הקרחון החזק ביותר, שמולו אפילו הטיטניק עתידה להתרסק. קוראים לזה משיחיות.
גם התנועה הציונית לא הצליחה במשך כמה עשורים לשכנע מסה קריטית של בני העם היהודי לממש את הרעיון שלה. רק השואה הפכה את הציונות מרעיון אידיאי להכרח המציאות, והביאה לארץ ישראל מספיק יהודים ולרעיון הציוני תמיכה בינלאומית. קטסטרופות אכן יכולות לשנות מציאות, אבל אוי למי שבונה עליהן את תוכניותיו.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
עסקת המאה: תוכנית חלקית עם סכנה אידיאולוגית גדולה
דחיית עסקת המאה תהיה טעות לדורות
דין איתמר כדין נצרים: תוכנית המאה תכניס ישובים יהודים למצור
הדברים אמורים כלפי ההתייחסות הישראלית, במיוחד במחנה הימין, לתוכנית טראמפ ולעתידם של שטחי יו"ש. יגאל אלון לא היה פחות ציוני ממשה לוינגר, כשם שדוד בן־גוריון, שהוביל את ההסכמה לתוכנית החלוקה, לא היה פחות ציוני מהרב צבי יהודה קוק, שהתאבל עליה. ההבדל בין האישים האלה ומחנותיהם היה בסוגיית היחס למציאות. גם אלון בוודאי רצה את כל ארץ ישראל, אבל כשבא לעצב תוכנית מדינית הוא לא שכח את העובדה החשובה ביותר ביחס לשטחי יו"ש: יושבים בהם מיליוני פלסטינים, שיש להם זהות לאומית ותקוות לאומיות שונות מאלו שלנו. לכן עיצב מפה שאמורה לתת לישראל את מרב השטח והביטחון, לצד כמה שפחות שליטה במיליוני פלסטינים.
ההתיישבות הדתית־לאומית בשטחי יו"ש הלכה בכיוון אחר. היא נשענה רק על הרגל של הרעיון, והתעלמה מהרגל של המציאות. תוכניות ההתיישבות של גוש אמונים ושל מועצת יש"ע התבססו רק על הזיקה הדתית והלאומית לשטחי ארץ ישראל, ומתוך כך שמו דגש ראשוני דווקא על יישובי גב ההר, האזור שהוא אכן לב הזיקה ההיסטורית לארץ ישראל, אבל גם האזור המיושב ביותר בפלסטינים. כך עוצבה מפת ההתיישבות, שלמרבה הצער אינה ניתנת למימוש לאורך זמן, אלא במקרה שתתחולל קטסטרופה. וזה חבל, משום שבאזורים האלה יושבים אנשים נפלאים, מטובי בניה של הארץ הזו.
ההוכחה הטובה ביותר לחוסר הריאליות של ההתיישבות היא דווקא תוכנית טראמפ. המשמעות שלה אינה שטראמפ אינו ידיד ישראל, כמו שאמר השבוע במפגן מרשים של כסילות וכפיות טובה יו"ר מועצת יש"ע, אלא להפך: אפילו הידיד הגדול ביותר שהיה לישראל בבית הלבן – ששלטונו נשען במידה רבה על תמיכת האוונגליסטים, שמסיבותיהם הם אנשי ארץ ישראל השלמה הגדולים ביותר – לא מסוגל לנפק תוכנית שתיתן לישראל יותר מ־30 אחוז משטחי יו"ש, ותצטרך לשלם לפחות מס שפתיים לרעיון המדינה הפלסטינית.
במובן הזה אכן מרתק, וגם סמלי, הוויכוח הפנימי שנוצר במחנה הימין כלפי התוכנית. המחנה הריאלי, המפוכח, המסכים לתוכנית טראמפ, מגלה לפחות הכרה טקטית במציאות, אחרי שגם הוא שכח להכיר בה הכרה אסטרטגית ולעצב את תוכנית ההתיישבות לפיה. דווקא המחנה הניצי, שאינו מוכן לפחות מריבונות מלאה, ממשיך את הקו המקורי של גוש אמונים: בשבילו רק הרעיון קובע.
תוכנית טראמפ היא הזדמנות לסיפוח, או החלת ריבונות ישראלית, בשיעור מצומצם משטחי יו"ש. חשוב במיוחד לספח את בקעת הירדן, שהיא אכן רצועת הביטחון המרכזית של ישראל מול חזית מזרחית, כולל במקרה ריאלי של יצירת מדינה ירדנית־פלסטינית. בהזדמנות זו אולי אפשר וכדאי לספח את גוש עציון, שממילא צמוד לקו הירוק ונמצא בקונצנזוס ישראלי. כמובן, לא יעלה על הדעת שסיפוחים כאלה לא יכללו מתן אזרחות ישראלית לתושבים הפלסטינים באזורים הללו.
ההסכמה המובלעת למדינה פלסטינית לא תעלה ולא תוריד, בדיוק כמו שהסכמת בן־גוריון לקווי 1947 של תוכנית החלוקה לא מנעה מישראל הסכמה בינלאומית לקווי 1949, שנוצרו אחרי מלחמת העצמאות. אם יהיו לפלסטינים יכולת ורצון להתפשר ולהגיע למדינה, לא התנגדות ישראל לתוכנית טראמפ תמנע זאת. ואם לא יהיו להם כוחות כאלה, לא ההסכמה לתוכנית טראמפ תאפשר זאת. גם זה חלק ממשמעות כוחה של המציאות עצמה.
