שבת דף פז ע"א
בתזמון מושלם עם חג השבועות תש"ף הגיעו עמודי הדף היומי לעסוק בענייני מתן תורה. סוף השבוע הזה, כמו גם הימים הבאים בשבוע הבא, גדושים במדרשים ואגדות אודות המעמד הנשגב ביותר בתולדות עם ישראל. בין השאר נידונה בהם הפרישה של בני ישראל מנשותיהם לצורך היטהרות לפני מעמד קבלת התורה. בתוך הוויכוח האם התרחקו אלה מאלה למשך שלושה ימים, יומיים וחצי או ארבעה, מסכמת הגמרא: "שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא עמו: הוסיף יום אחד מדעתו, ופירש מן האשה, ושבר את הלוחות". משה הוסיף מעצמו יום נוסף של הריחוק אותם ציווה האל בין איש לאשתו לקראת קבלת התורה; הוא גירש את אשתו לאחר מעמד הר סיני, ושבר את הלוחות כשראה שישראל רוקדים בפני עגל הזהב – כל אלה מבלי לקבל הוראה מפורשת כזו מאלוהים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מותר האדם: עם כל הכאב, אמנות היא בגדר מותרות
– צה"ל גילה שנועה קירל מגויסת רק ליח"צ עצמי
– "המאבק שלנו בלייפר נתן קול לכל קורבן התעללות מינית"
פרשנים שונים מנסים להבין את משמעות הדברים: האם משה מרד בקב"ה ואולי אף התמרד נגדו? האם ניחש את דעתו מראש של האל ושינה את הוראתו בהתאם? ואולי בכלל דעת משה היא-היא דעת האל, שכן הכול הוא למד ממנו? קשה שלא לעסוק בדיונים אלו מבלי להיזכר בטרגדיה הגדולה של משה, האיש שהוביל את בני ישראל במשך ארבעים שנה מעבדות לחירות ובכל זאת לא זכה להשלים את המהלך ולהיכנס עמם לארץ המובטחת. וכל זה משום ששינה מדבריו של הקב"ה – הכה את הסלע שיצאו ממנו מים ולא דיבר אליו. איך ייתכן שבמקרים כל כך משמעותיים – כולם סובבים סביב מעמד הר סיני – הדבר לא רק שאינו מתפרש כחטא אלא שהקב"ה בכבודו ובעצמו מאשר את השינוי?
כדי לענות על שאלה זו יש לבדוק מה משמעותם של השינויים שעשה משה בכל אחד מהמקרים. השניים הראשונים דורשים ריחוק לשם קירבה באופן מובהק: משה מוסיף, לכאורה, יום נוסף לריחוק בין איש לאשתו כדי שיגיעו טהורים לקבלת התורה. על פי המדרש, קביעה זו נעשתה מתוך דרשות המקראות – כלומר ניתוח מילולי של צווי האל שהביא לחישוב אחר של הימים הדרושים לריחוק בין איש לאשתו. גם פרישתו מאשתו שלו נדרשת כפועל יוצא מריחוק זה – דרשת "קל וחומר" שעשה משה נוכח העובדה שהאלוהים מדבר אליו תדיר. אם עם ישראל נדרש לריחוק כזה במעמד חד פעמי, הרי שמתבקש ששליח האל שזוכה להארה קבועה ושיח פנים אל פנים עמו יפרוש משאשתו לחלוטין. גם במקרה הזה מדובר בריחוק לטובת קירבה רוחנית.
אבל איך שבירת הלוחות משתלבת בעניין? איך אקט כמעט אלים של שבירת כלים רגוזה יכולה להתבצע בלי אישור ממי שכתב ציוויים שמימיים על הלוחות באותיות של אש? פרשנים אומרים כי גם במקרה זה פעל משה רבנו לפי המידות שהתורה נדרשת בהן, הפעם מתוך סברה: אם כל בן נכר אסור באכילת קורבן הפסח, שהוא מצווה אחת בתורה, ודאי שלא ראוי לתת להם את התורה על כל מצוותיה כשהם מומרים כולם לעבודה זרה.
אז אולי ההיענות של הקב"ה למעשהו של משה בדיעבד מתבקשת, אבל איך היא מתחברת לשתי ההחלטות הקודמות שקיבל על דעת עצמו? מה המכנה המשותף לכולם? הרי בעוד השניים הראשונים אכן מרחיקים לקראת קבלת קדושה, שבירת הלוחות שוברת את הקשר הטרי בין העם לאלוהיו. בריחוק שלפני קבלת התורה יש משום התעלות רוחנית, ריחוק לשם קירבה. גם הריחוק הפרטי של משה מרעייתו יש בו משום היטהרות לשם קירבה לשכינה השורה עליו דרך קבע. אולם בשבירת הלוחות יש ריחוק אל הלא נודע; אל חור שחור של שבירת אמון, שבירת ברית כמעט. איך היא מתחברת למקרים הקודמים?
אלא שניתן לפרש את מעשה השבירה כמעשה מקרב לא פחות מהפרישה הזמנית בין איש לאשתו או בין מנהיג רוחני חד פעמי לבין רעייתו. לא רק בגלל המשל בעל הניחוח של שיר השירים –הקשר האינטימי שבא והולך בתנועת "אנה פנה דודך" – אלא בשל עצם המשבר עצמו. המימרה הידועה אומרת שלפעמים צריך לאבד משהו כדי לדעת להעריך אותו, וזה בדיוק מה שגורם משה לבני ישראל להרגיש כלפי תורת החיים שלו. עוצמת האירוע, גודל השבר, מביאים לגעגוע מחויב מציאות. עם ישראל לא יכול להישאר אדיש לזה. הוא מתרחק בעל כורחו, ומתוך כך מבין מה הוא כמעט איבד. מתוך כך צומחת לו האפשרות להתקשר מחדש ממקום מפויס יותר, שלם יותר.
בשונה מחטא הכאת הסלע, כאן אין חשש שהמעשה ירחיק את בני ישראל מאמונה תמימה בכוחו של האל. להפך, הם יהיו מבחן הבחירה החופשית המשמעותי שיביא את בני ישראל להתאסף מחדש ולקבל את הלוחות ביום הכפרה הגדול. מתוך השברון ההוא, מתוך הריחוק עוד תצמח קירבה גדולה.
