המורה, יש לי בקשה ממך. פליז תגידי סליחה לתלמידה שלך בת השבע שהסתובבה יום שלם בתחתונים. זה אנושי לטעות, ועוד יותר אנושי להתנצל. אני בטוחה שככה את גם מחנכת את התלמידים שלך. גם אם את חושבת שנהגת כשורה, גם אם את מאמינה בכל ליבך שאלו לא תחתונים, גם אם תלבושת אחידה היא חובה. אם התלמידה שלך כל כך נפגעה, וכמוה הורים וילדים רבים ברחבי הארץ שבכלל לא מכירים את הילדה ואותך, אבל מזועזעים מהתנהגותך, כנראה שבכל זאת עשית משהו לא בסדר, כנראה שגם את עברת על הכללים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הרמטכ"ל יצטרך לשכנע מדינה מוכת קורונה בחשיבות התר"ש
– "תחקיר המתקשרת" – צריך להפסיק לתת במה לשרלטנים
– צלקת לחיים: כשאני והילדה מהעיתון הפכנו לילדה אחת
בגלל שכל האירוע נמצא בתקשורת בפרופיל גבוה, בגלל שגם את מתראיינת וחמושה בעורכי דין שמייעצים לך, גם ההתנצלות שלך בעיני היתה צריכה לבוא בטלוויזיה, ולא רק אחד על אחד, כדי להפיס באמצעותה בתים רבים בישראל שנסערים מכך. אבל זה לא מה שהיה בפועל. תחת זאת, צפיתי בך אתמול בראיון אצל דני קושמרו בחדשות 12 מדקלמת בטון דיווחי וחף מרגש כרוניקת אירועים. השתלשלות ממנה אפשר להבין שכל מה שיש למורה בישראל לעשות בשבוע הראשון שבו חוזר בית הספר לתפקוד בתפוסה מלאה לאחר הקורונה הוא להתעסק בילדה אחת מתוך כמעט 40 תלמידים ספונים כסרדינים בשרב בכתה א' שלא באה בתלבושת אחידה.
מה לא היה שם? פניה למנהלת, טלפונים חוזרים ונשנים למזכירה, ניסיונות להשיג את האם, אלתור חולצת בית ספר ממאגר בית הספר, שליחת הילדה להחליף בגדים. אופרציה שלמה שמתרחשת אחרי כמעט חודשיים שהילדים לא הגיעו למסגרות. הדבר החשוב ביותר שהמורות יכולות לעשות כרגע, פרט ללימוד והשלמת החומר, זה לאכוף ריחוק כלשהו ושמירה על היגיינה אישית כדי שלא תהיה בבתי הספר התלקחות מחודשת של המגיפה. אבל את בחרת לעסוק בנהלים של העולם של לפני הקורונה והמשכת לנהל את משבר השמלה ללא הרף במשך ארבע שעות לימוד.
אבל לא רק את לא עשית את העבודה שלך. גם קושמרו, שעושה רושם של איש רגיש, נמנע מלשאול אותך שאלות קשות, ורק נתן לך להמשיך לתאר את הסאגה הבלתי נתפסת הזו בעברית רהוטה, במשפטים מנוסחים לעילא, אבל ללא בדל של רגש. הוא היה צריך לשאול אותך למשל האם את מצטערת, האם יש משהו שעשית לא בסדר, האם הסקת מסקנות לפעם הבאה ומה את מוסרת לילדה מעל גבי המרקע. בראיון שהיה כמה שעות קודם לכן ב-Ynet ניסה המראיין להקשות עליך קצת יותר, אבל את ועורך דינך התרכזתם בעיקר להציג את הקורבן האמיתי בפרשה: את.
"הילדה נכנסה לכיתה, זה היה בזמן השיעור, בשיעור הרביעי", את מתארת בראיון עם קושמרו. "היא לא הראתה שום מצוקה, שום בכי, שום דבר שלא כראוי. הילדה הבינה, היא נבונה, שהיא הגיעה לבית הספר לא כפי שמצופה ממנה. היא ראתה – והיא יודעת – שמגיעים לבית הספר עם תלבושת, עם חולצה. הרי זה לא היום הראשון לשנת הלימודים. זה לא משהו חדש. הדברים כתובים".
את יודעת את מי את מזכירה לי? את הדמות של גברת דפני בספר "אריה הספרייה". גברת דפני הספרנית כל כך עסוקה בלוודא שישמרו הכללים בספריה, שהיא שוכחת לבדוק מה מרגישים האנשים שנרמסים במכבש הכללים שלה, עד שהיא בעצמה נפצעת אבל לא הצליחה להזעיק עזרה כי הרי אסור לצעוק ולרוץ בספריה. מזל שהיה שם האריה להציל אותה, והמסקנה של הספר היא: "לפעמים יש סיבה טובה לא לשמור על הכללים, אפילו בספריה".
גם לילדה שנפגעה ממך יש אריה, או יותר נכון לביאה, אמא שלה, שמיהרה לעשות רעש בתקשורת. אני חושבת שהאמא לא היתה צריכה לפרסם ברבים את התמונה של בתה בתחתונים האלה, גם אם הפנים שלה מכוסות, וגם אם סוודר כרוך סביב מותניה. מדובר בשכפול השיימינג שעברה בכתה, שאפשר היה לספר את הסיפור המלא גם בצורה פחות מגושמת. אבל מה שהכי מטריד אותי, הוא שאת חושבת שהאירוע, כפי שאת רואה אותו, הוא אירוע מינורי שנופח והפך אותך לקורבן. "שום דבר לא קרה בכיתה", אמרת לקושמרו. "אף אחד לא צחק עליה, אף אחד לא העליב אותה. הילדה יצאה זקופת ראש מסוף היום וכשהיא פגשה את אמא שלה התחילה הדרמה".
בסוף הריאיון השתמשת במינוח המשפטי: "אני בטוחה בצדקתי" ששמור לעבריינים כבדים, ולא למורה בישראל, וזה מטריד וקשה לשמוע את זה שאת עסוקה תחילה בלהגן על עצמך, ולא על הילדה. שאת מכחישה שהיתה פה פגיעה. אני מאמינה שתישארי בתפקידך, כי לא מגיע לך שתהיי קורבן של לינץ' תקשורתי וציבורי. אני מעריכה ומוקירה את דמות המורה, ומקווה בכל ליבי שלא באת רק ללמד, אלא גם את למדת משהו מהסיפור הזה. לקח מעצים שיאפשר לך להעביר משהו טוב לתלמידים שלך בעתיד.
