שבת דף חט ס"ט
בתוך הדיונים המעניינים אודות תינוק שנשבה – כלומר, יהודי שלא ידע שיש חיוב שמירת שבת או אילו מלאכות אסורות ביום השבת – בולטת שיטת מונבז, תנא מדור החורבן. בכל ספרות חז"ל כולה מופיע שמו פעם אחת בלבד, כאן במסכת שלנו. בדיון שקיים התנא המדובר עם רבי עקיבא התעקש מונבז כי מי שחילל שבת בשוגג, אינו חייב בקורבן חטאת אלא אם ידע שיש איסור כזה לפני ששכח אותו. ממילא, תינוק שנשבה או גוי שהתגייר אינם חייבים חטאת על חילול השבתות שלהם. מונבז טוען כך: הואיל שמזיד נקרא "חוטא" ושוגג נקרא "חוטא", הרי שצריך שיהיה מכנה משותף ביניהם ותהיה איזו ידיעה מוקדמת אודות השבת גם אצל השוגג. אומר לו רבי עקיבא: אם כך, אם אכן יש מקום למצוא קווי דמיון בין מזיד לשוגג, אולי גם תבוא ותאמר שיש צורך שתהיה ידיעה של השוגג בלא שכחה לפני שהוא חוטא כדי שייחשב חטאו. למרבה הפלא, מונבז מאשר. ואכן מתוך הדיון הנ"ל בין התנא הבכיר לזה שמפציע כאן בהופעה חד פעמית, נגזר דין נוסף שנאמר בשם מונבז: מי שחטא במזיד ייחשב כשוגג אם לא ידע שהוא חייב קורבן חטאת על חטא זה, לו היה עושה אותו בשגגה. הבנתם נכון: האיש ידע היטב שהיום שבת ושהמלאכה שהוא מבצע אסורה ביום זה, ובכל זאת הוא נחשב בעיני מונבז כמי שחטא בשוגג רק משום שלא ידע את גודל העונש.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מרצים ישראלים נגד הממונה על אנטישמיות בגרמניה
– דימוי המורים והגננות חשוב לא פחות משמירה על זכויותיהם
– בשם האב: יאיר נתניהו מול כל הימין-הדתי. כמעט
מתבקשת מאליה השאלה: אם כך, היכן השגגה במקרה כזה? הרי אם האדם יודע שחטא תוך כדי מעשה, איך ייתכן שהוא פטור מעונש רק משום שלא ידע כמה הוא חמור, אפילו בשגגה? נראה שחכמינו ז"ל הכירו היטב את נפש האדם. כשמונבז טוען שיש פה שגגה הוא למעשה קובע שחומרת העונש מעידה עבור האדם הממוצע על גודל החטא. מבלי לדעת את המחיר שהוא ישלם על חטאו הוא לא מסוגל לאמוד אותו נכון. אכן, יש בינינו כאלה שמקפידים על קלה כחמורה. אין להם צורך ביותר מהציווי "אסור" וזהו. עצם ההוראה מפעילה אצלם מנגנונים שנועלים את הרצון לפעול אחרת, אולי אפילו את הצורך. אחרים, מתנהלים בנוחות סביב איסורים שהם מצליחים להבין את משמעותם או לפחות את שורשם. אולם יש מי שאינם חשים שלא נורא לעבור עברה, בטח אם אין בה פגיעה באחר. חרשתי או דשתי ביום השבת? לא נורא. אפילו לא פגעתי באיש. למי זה בכלל מפריע?
כאן נכנס מוטיב העונש. ולענישה, כפי שעולה מתפיסת מונבז, יש שני תפקידים. האחד הוא התראה. החשש הוא מניע משכנע ביותר בהימנעות ממעשה לא ראוי או לא רצוי. אם ניקח דוגמה מחיי משפחה, נודה שאיכשהו אימא נשמעת משכנעת יותר כשהיא אומרת "אם לא תאכל אין היום ללכת לחברים", מאשר כשהיא בוחרת בהתנסחות פושרת דוגמת: "אם לא תאכל איך תגדל?". אבל תפקידו של העונש לא מסתכם באיום זה.
מונבז מצביע על תפקיד נוסף, והוא הכוונה. לכאורה, מה מעניין את מי שחוטא במזיד שעל חטא כזה בשוגג מתחייבים בקורבן חטאת? הרי הוא מזיד. שיתעניין בענישה שבמזיד. אז למה מונבז מתעקש על הידיעה של עונש בשוגג? אפשרות אחת היא שכרת הוא איום אמורפי בעוד שקורבן הוא עונש ממשי שעולה לו בלא מעט כסף. אולם יש אפשרות נוספת: ההבנה שאפילו בשוגג אתה מתחייב בקורבן חטאת מלמדת על חומרת החטא – במזיד או בשוגג. ההפנמה של מהות העברה מגיעה דווקא מחומרת העונש. כשאתה נוהג ויודע באופן כללי שקנס על מעבר באור אדום גבוה פי שלוש מקנס על חציית פס הפרדה לבן, אתה מפנים בבלי דעת שהעברה הראשונה חמורה פי כמה מזו האחרת. ממילא, אתה מרשה לעצמך לגנוב קצה של קו לבן אבל נזהר הרבה יותר בגניבת רמזורים.
תפיסת מונבז מבקשת להפוך לשוגג כל מי שלא יורד לסוף דעת תורה, ולא מבין עד כמה חמורה העברה שהוא עובר. הידיעה ששבת היום ושמלאכה שהאדם עושה בה אסורה לא מספיקה כדי שיהיה מזיד של ממש. מונבז מבקש לא רק הבנה שיש חוק שהופר פה אלא הבנה שהפרת החוק הביאה לעברה חמורה. מתוך כך מלמד מונבז זכות על האדם, ומצפה ממנו ממילא לתיקון המידות בהתאמה.
