מהמרים ומתפללים
אין ספק שאת ההצגה הכי טובה בעיר השבוע נתנו נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, ועשרת השופטים היושבים מצדדיה במשך יומיים. מלבד העובדה שהדיונים עסקו בנושא הכי חם והכי שנוי במחלוקת בשנים האחרונות – בנימין נתניהו, כמובן – השידור הישיר שריתק אליו אלפים רבים של צופים, היה גם הוא חידוש מרענן.
סוף סוף יכלו אזרחי ישראל – גם כאלה שנוהגים לפנות אחד אל השני בתואר "אחי", ולא "ידידי המלומד" – לראות איך עובד העניין הזה שנקרא ביהמ"ש העליון. הטוויטר נגרר לעיסוק בשאלות משפטיות כבדות משקל, אבל גם למבט על הפרטים השוליים במשדר. אבל ממש-ממש שוליים. אבל לזה עוד נגיע.
ראשית, כבר מסוף השבוע החלו הצייצנים האמיצים לנסות ולהמר מה יהיו התוצאות של העתירה, עוד לפני פתיחת הדיונים. הטור הזה נכתב לאחר שהעתירות נדחו באופן עקרוני (ואני כותב עקרוני כי השופטים הניחו בפסיקה לא מעט אקדחים שיירו במערכה השלישית), כך שבנקודת זמן זו ניתן לחשוף מי צדק ומי טעה:
הצייצן אמיר לא הימר בעצמו אבל הנציח את הכותרת של דה מרקר שהרהיבו עוז להמר לא רק על התוצאה הסופית אלא גם איזה שופט יפסוק מה בהסתייגות "סיכוי סביר". התוצאה כאמור בסופו של דבר הייתה פה אחד:
״סיכוי סביר שיפסלו את הכהונה״. ״סיכוי סביר שלא יפסלו את הכהונה״. ״מתנדנדים״. זה לא שאנחנו בדה-מרקר, מנסים חלילה להשפיע על שופטי העליון שידונו בעתירה נגד נתניהו pic.twitter.com/6SCV37GZVz
— Amir (@amirayelet) May 3, 2020
יותם זמרי הימר ששופטי העליון לא מטומטמים. הימור מושכל יש להגיד. המגיבים חשבו אחרת, וטעו:
בנו של ראש הממשלה עסק בעיקר בהערכה המלומדת של הכתב המשפטי של ערוץ 13, אביעד גליקמן, ובנה עליה תילי תילים של קונספירציות. במבט לאחור גם גליקמן טעה וגם נתניהו הוכיח את המשפט בהיפוך קל – זה שרודפים אחריך לא אומר שאתה לא פרנואיד:
עו"ד איתמר בן גביר, ידיד ותיק נוסף של בית המשפט, הימר שזה יפסול את נתניהו והביע תפילה שהוא טועה. ובכן, לפחות תפילתו נענתה:
עקיבא ביגמן נשא תפילה גם הוא כדי שיוסרו סוף-סוף המסכות. התפילה הזו עדיין לא התגשמה, אבל אין תפילה ששבה ריקם. היום הזה עוד יגיע:
ולסיום, אריאל פלקסין חוזה במדויק גם את התוצאה, גם את הפרשנויות, גם את מי ניצח וגם מי יחשוב שהוא ניצח. בסיום הוא מבקש להשתחוות לנבואה המדויקת. ובכן, בהחלט מגיע:
ועכשיו, כמו שהבטחנו, שולי השוליים של הדיונים בעליון, וכמו שהטוויטר יודע לעשות – הם גם הכי מעניינים מכל הדיונים המשפטיים על תקדים רוכברגר בעליון. הכתב המשפטי שצייץ בשידור חי כל ציטוט חדש ומעניין מתוך הדיון, שם לב לפרט מעניין ששווה את פרס סוקולוב היוקרתי:
המגיבים פקפקו וגרינצייג חיכה שהמצלמה תחזור לפניו של השופט מזוז אך מעשה שטן, המצלמה לא זזה. בסוף אחרי מאמץ רב זה קרה:
ותוך כדי השידור החי, מקורותיו של גרינצייג עדכנו:
ואם השפם של השופט מזוז נראה לכם נושא שולי, קבלו את חני ויזר שדרגה את מגניבותם של המשקפיים של עו"ד אביגדור פלדמן:
מודעות עצמית בכנסת ישראל
השבוע נביא שתי דוגמאות אחת מול השנייה. האחת של חבר כנסת שעושה שרירים ומתגאה בעבודתו שיעילותה אפס. ומנגד, ח"כית טרייה עם מודעות עצמית גבוהה מהממוצע המקומי.
ח"כ מיקי לוי, הגיש אלפי הסתייגויות לחוק היסוד שביקשה הקואליציה להעביר. בכנסת כולם יודעים שאין לזה שום ערך מלבד התשה ומשיכת זמן. לגיטימי לגמרי. הבעיה מתחילה שהח"כ שהגיש את ההסתייגויות הרגיש לפחות כמו בר כוכבא במרד הרומאים:
בציוץ קצר הסביר הכתב הפוליטי של תאגיד השידור הציבורי מהן רמת ההסתייגויות עליהן הצביעו במשך כל הלילה, ודחו אחת לאחת בהליך מהיר (במקרה הזה אלו הסתייגויות של ח"כ סגלוביץ' אבל הרמה של אלו של ח"כ לוי לא הייתה גבוהה יותר:
ובמקום הראשון על מודעות עצמית גבוהה זוכה הח"כית ר'דיר מריח מכחול לבן, שעברה מאוחר יותר ליש עתיד-תל"ם בהצרחה:
באתי להביך ויצאתי מובך
הקוראים הוותיקים של הטור (טור 11 בייבי) כבר יודעים שוויכוח בטוויטר זה כמו דיון בבית משפט: אתה יכול להיות בטוח שאתה ממש צודק וחריף, ופתאום לגלות שיש כמה שחושבים אחרת ויצאת דביל.
דוגמה ראשונה שייכת לכתב המדיני של ערוץ 13, ברק רביד שניסה להתכבד בקלונו של שר הבריאות, אבל אז התברר שהוא דווקא השקיע בחיתוך התמונה המצורפת ולא לחינם:
הדוגמא השנייה היא כתב התקשורת של דה מרקר, נתי טוקר שנורא התרגש שמייל פנימי עם הוראות עריכה של עידן קוולר הגיע אליו ומיהר לפרסם ולגחך.
רוב המגיבים לא הבינו את הבדיחה (וחלק חשבו שהבדיחה היא טוקר בעצמו).
וכשהביקורת המשיכה, טוקר החל לענות למגיבים ולנסות להסביר את עצמו:
הדוגמה השלישית התחילה ממשהו כל כך אזוטרי, שגם מי שבקי באופן שבו טוויטר יכול להפוך יתוש לפיל עמד נדהם מול התופעה. זה התחיל מדיווח צדדי בהחלט על בדיחה קלילה על הכדורגל הישראלי שסיפר בצלאל סמוטריץ' בתגובה לבקשה של שרת התרבות והספורט, מירי רגב לחדש את משחקי הכדורגל:
ציון נאנוס, כתב ספורט בדימוס, החליט להיעלב:
השר החליט להתנצל ולהסביר, וגם לעקוץ בקטנה וחשב לתומו שבזה ייגמר הסיפור:
מהשלב הזה זה רק הלך והדרדר. ההתייחסות הכל כך רצינית הזו לבדיחה על הכדורגל הישראלי (שבואו, גם בלי להיות גאון בכדורגל אפשר לדעת כמה אמת יש בבדיחה הזו), נתנה את התחושה שגם אם סמוטריץ' יכתוב בטוויטר "בוקר טוב", זה ייגמר בקללות והיעלבויות. אבל הפיד, כזכור לא פראייר. צייצן חרוץ מצא התבטאויות קודמות של נאנוס הנעלב כל כך על איכויות הכדורגל הישראלי:
מה הבנו עד עכשיו? שיש כתבים בלי חוש הומור, ורק להם מותר לרדת על הכדורגל הישראלי. מי שבאמת הדהים את הפיד היה הכותב של ארץ נהדרת, דוד ליפשיץ. כן כן, ארץ נהדרת. אלה שלא מפחדים מאף אחד, אלה שמותר להם לצחוק על כולם ועל כל נושא ובלי גבולות. הכותב הראשי שלהם הסביר בדיוק למי מותר לספר בדיחה ועל מה. פתאום כותבי ארץ נהדרת הפכו למלכת אנגליה:
ליפשיץ מחק מאוחר יותר את הציוץ, אבל כמה וכמה כבר הספיקו לתהות על הגבולות שהציב:
וגם אריאל שנבל ממקור ראשון תהה מה המשמעות:
ואם חשבתם שבזה נגמר העניין, התאחדות הכדורגל בישראל שיגרה סרטון (!!!) תגובה לבדיחה:
בצלאל היקר, זה כדורגל, הכי כדורגל שיש#תחזירו_לנו_את_הכדורגל pic.twitter.com/xkuUIW0SOh
— מנהלת הליגות לכדורגל (@IPFL_FOOTBALL) May 4, 2020
חדי העין שמו לב לעובדה הבאה (וזה משעשע שהסרטון הוצג תחת הכותרת "זה כדורגל, הכי כדורגל שיש":
וזה אולי הסיכום הכי טוב לכל הסיפור הזה: מי שרוצה להביך, כדאי שייזהר שאש המבוכה לא תחזור דווקא אליו; ומי שרוצה להיעלב, שישים לב שהוא לא מעליב את עצמו.
הרקדן האוטומטי
ואם הייתם צריכים עוד הוכחה שהקורונה אוטוטו נעלמת מחיינו וכל משפחה תתקע עם 8 ליטר של אלכוג'ל, אז העובדה שהטוויטר חזר להתווכח על נושאים אחרים היא אחד הסימנים הברורים בשטח. השבוע נחשפו מאזיני גלי צה"ל, וגם ראש אכ"א בכבודו ובעצמו, לעובדה המרעישה הבאה: בצה"ל יש רקדנים צבאיים!
ראש אכ״א האלוף מוטי אלמוז החליט לבטל את מקצוע הרקדנים הצבאיים אחרי שנחשף לפרסום הזה. נועה קירל תאלץ להסתדר בלעדיהם https://t.co/ZN7C02akSt
— צחי דבוש (@TsahiDabush) May 3, 2020
ולא שהיינו צריכים את צחי דבוש בשביל לדעת שיש בצבא מאות חיילים עם תפקידים מצחיקים ומיותרים (כמו למשל: כתב צבאי בתחנת רדיו צבאית), אבל הפרסום הזה פתח חתיכת תיבת פנדורה.
בהתחלה היו הבדיחות:
היו כאלה שהעלו השוואות לסיפורים מעניינים מהעבר:
והיו כאלה שפשוט החליטו ללכת אחת על הראש של השנייה:
האמת, יותר ממה שהביך מהעיסוק ברקדנים הצבאיים – כאילו שהם היחידים בצה"ל שצריך לעשות דיון על נחיצותם – הגיעה התגובה ממקור בלתי צפוי ואולי אפילו מיותר יותר מהרקדנים עצמם. מקורבי הרקדנים הגיבו בחדרים סגורים והכתב האמיץ הביא את תגובתם:
משהו קטן וטוב
מנייני החצרות/המרפסות היו בחודשיים האחרונים תחליף יצירתי לבתי הכנסת שנסגרו בהוראת הממשלה בגלל הקורונה. סביב המניינים האלה התפתח הווי שלם ומציאות חדשה, ועל הדרך הולידו תופעה חדשה: המניינים שהתקיימו בשכונות שאינן דתיות או יישובים קהילתיים דתיים יצרו מגע עם הסביבה. אנשים שאינם רגילים לפקוד את בית הכנסת נחשפו פתאום למנגינות, לקריאת התורה שהפכו שלוש פעמים ביום לשגרת חייהם.
אז אולי היו כאלה שזה הפריע להם לנוח, ואולי היו כאלה שחששו מהדתה, אבל בחלק הזה של הטור אנחנו עוסקים במשהו קטן וטוב:
בחלק מהתגובות הביעו קצת אי אמון בפרטי הסיפור אז טל גלבוע טרחה להעלות ציוץ נוסף:
