הוויכוח המתלהט מחדש בעניין החלת הריבונות על בקעת הירדן מבליט עד מאוד את הפערים בעמדות הבכירים בדימוס של מערכת הביטחון. הנטייה הפוליטית הטבעית לחלק את נבחרי הציבור לימין ושמאל מקבלת בפולמוס המתעצם ממד נוסף של דרגות ותארים לחיזוק. אלופים, ראשי שב"כ ומוסד ורמטכ"לים לשעבר מככבים ומצוטטים על ידי ח"כים ממר"צ, בכירי הרשימה המשותפת ומנהיגי הרשות הפלסטינית, וכולם מתנגדים להחלת הריבונות ולסיפוח. מהצד השני של הקשת הפוליטית נמצאים כמה מבכירי מערכת הביטחון המנסים לחזק את ידי הממשלה וממליצים לאמץ את החלת הריבונות המוזכרת בעסקת טראמפ.
כל מי ששירת ברמות הבכירות במערכת הביטחון נחשף במהלך שירותו למידע מודיעיני רב, והשתתף בהערכות מצב אסטרטגיות ובעיצוב ההגנה על גבולות המדינה ותושביה. למרות המכנה המשותף הרחב לכאורה, העובדות מדברות בעד עצמן: מאז תחילת שנות השבעים של המאה הקודמת, הרוב המכריע של בכירי מערכות הביטחון בחרו לאייש את השורות במפלגות פוסט־ציוניות הטוענות כי הציונות מיצתה את תפקידה. תשעה רמטכ"לים, שני ראשי מוסד ושני ראשי שב"כ תפסו כיסא במפלגות השמאל והמרכז, ורק שלושה רמטכ"לים וראש שב"כ אחד התייצבו בימין לאחר שפשטו מדים.
סוציולוגים יאמרו בוודאי כי קרבתם של הבכירים למעצבי מדיניות כמו ראש הממשלה ושר הביטחון היא הסיבה להטיה הפוליטית, אך הטענה אינה מחזיקה מים, ולו משום שאת השלטון בשבעים שנות קיומה של המדינה חולקים השמאל והימין כמעט חצי־חצי. גם העמדה הגורסת שהחינוך שקיבלו הבכירים, ילידי ההתיישבות העובדת, נטוע עמוק בתודעתם, אינו רלוונטי. בשלושת העשורים האחרונים כמעט לא נמצא קיבוצניקים בין בכירי צה"ל. להפך, פוטנציאל הבכירוּת נוטה יותר לכיוון חובשי כיפות, אבל אותם קשה למצוא בארגונים פוליטיים.
"הם היו בצבא, במוסד ובשב"כ, הם מבינים את מגבלות הכוח, ולכן הם משתחררים ומצטרפים לקולות השפויים" – את ההסבר הזה שמעתי אינספור פעמים מפי חבריי בשמאל הישראלי. ההתייחסות המתנשאת הזאת של החברים בשובך היונים, המתייגת את האחרים כקבוצה של בריונים כוחניים חסרי יכולת חשיבה, מעליבה. זו לא הפעם הראשונה או היחידה שהבנתי שמי שאוהב את ארץ ישראל כמוני, וכמהּ לגבולות בטוחים, מצטייר כבלתי שפוי. את ערכי עבודת האדמה וההתיישבות, שהפנמתי בילדותי המפא"יניקית, ואת המסורת היהודית הציונית שינקתי בלימודי ההיסטוריה של ארץ ישראל, מנסים היום למכור עם שותפות גורל עם הפלסטינים, וחלוקת הארץ.
אני שייך לקבוצת הפטריוטים שחושבים שטרם סיימנו להבטיח את קיומו של הבית הלאומי לעם היהודי. אני לא מהמר על עתידנו, לא מבטיח הבטחות שלא אוכל לקיים ולא מייצר אשליות. אצלי אידאולוגיה היא לא גורם מפתה
זה קשה, אך ראוי להודות כי אגו, ממון, ומעמד היו ויהיו תמריצים מוכרים. מאז מבצע קדש (1956) השמאל משקיע מאמץ רב בפיתוי רבים מבכירי מערכת הביטחון להתגייס אליו, הן בהבטחת עתיד כלכלי הן בשותפות בהנהגה הפוליטית. הפיתוי המוצלח הזה יצר פער גדול. אין זה פער אידאולוגי, אלא תהום פעורה באמון בצדקת הדרך. מצד אחד נמצאים הבכירים ההולכים בדרך המאמינה כי עלינו להמשיך להיאבק כדי לעבד כל דונם, וכי אם לא נסמן את הגבולות בהתיישבות במקום בגדרות, לא נצליח לשמור על מדינת ישראל כמדינת היהודים. מן הצד האחר נמצאים הבכירים המשמשים עלה תאנה למפלגות ולתנועות שסופרות הרוגים, ומנסות לקנות שלום ושקט בכסף. זו תהום בלתי ניתנת לגישור בין אליטה ציונית מאמינה לאליטה ממונית.
אני לא מחרחר מלחמות ולא שונא ערבים. אני יהודי שלומד את מורשתו ועושה כל מה שנדרש כדי לשמור על ארצו ולהמשיך לפתח אותה, ולאפשר לילדיי ולנכדיי עתיד בטוח ושגרת חיים ראויה. בשבילי המפעל הציוני עדיין בתוקף. אני שייך לקבוצת הפטריוטים שחושבים שטרם סיימנו להבטיח את קיומו של הבית הלאומי לעם היהודי. אני לא מהמר על עתידנו, לא מבטיח הבטחות שלא אוכל לקיים ולא מייצר אשליות. אצלי אידאולוגיה היא לא גורם מפתה, היא חיסון מחיה ומחזק. אני עדיין מקווה שנצליח לשכנע את הגנרלים משמאל כי אין לנו ארץ אחרת, ובלי קרקע, מחויבות וריבונות, הם אולי יהיו מסודרים, אבל כולנו נשאר בלי מדינת לאום יהודית.
