שבת דף לב ע"א
הגמרא מפגישה את הלומד המתחיל עם אגדות, מושגים ומטבעות לשון שהפכו לשגורות בפיו מבלי משים. מ"לפתוח פה לשטן" ועד "לא דובים ולא יער". לא פעם אנחנו מופתעים לגלות שאנו משתמשים באותם ביטויים אחרת מכוונת המקור, לפעמים אפילו הפוך ממנה. במסכת שבת דף ל אנחנו נתקלים במושג "זיכרונם לברכה", גרסת המקור. הגמרא מביאה את דבריו של רבי תנחום, בטרוניה, לכאורה, כלפי שלמה המלך, כשהאמורא שואל על החכם מכל אדם – היכן תבונתו? הרי דבריו לא רק סותרים את דברי אביו בנוגע למתים אלא אפילו את דברי עצמו! דוד המלך כתב "לא המתים יהללו יה" (תהלים קטו, יז), ושלמה כתב פעם אחת "ו(מ)שבח אני את המתים שכבר מתו, מן החיים אשר המה חיים עדה" (קהלת ד, ב), ופעם אחרת: "כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת" (קהלת ט, ד). אז מה החלטנו? טובים המתים מהחיים או להפך?
הגמרא מבהירה שאין כאן קושיה. דוד המלך מתייחס בתהלים ללימוד תורה; על זה יש להתאמץ כל עוד אנחנו בחיים, שכן אחרי מותו, האדם לא תורם עוד לשבח האל בתלמודו ובתפילתו. שלמה בנו, לעומת זאת, כתב על זכותם של המתים. שהרי כשמשה פתח בתפילות ותחנונים לטובת בני ישראל שחטאו בחטא העגל, הקב"ה לא נענה לו עד שהזכיר זכות אבות: "זכור לאברהם, ליצחק ולישראל עבדיך" (שמות לב, יג). ורק אז, בזכות אבות האומה, כופר להם החטא. המתים לא יכולים להתפלל וללמוד תורה, אבל הזכויות שצברו בחייהם עומדים לדורות הבאים.
השימוש המצוי היום בביטוי "זיכרונם לברכה" בא לרמוז לכך שאנחנו זוכרים את המת לטובה, אבל מתברר שההפך הוא הנכון. לא אנחנו עושים לו טובה, המת עושה לנו. בשעת צרה, הזכויות של האנשים המשובחים שכבר עברו מהעולם עומדות להגנתנו.
שני דפים מאוחר יותר אנחנו נתקלים בהיפוך משמעויות נוסף. "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך" (בראשית לב, יא), אומר יעקב אבינו לקב"ה כשהוא שב מבית לבן אליו הגיע בגפו, וכעת הוא בעל משפחה גדולה ובעל מקנה רב. אנחנו רגילים לחשוב על הפסוק הזה כהכרת תודה של יעקב, ולשיר את הלחן הנהדר של יונתן רזאל כביטוי לאסירות תודה שלנו. אבל הגמרא מנתחת את תפילת יעקב באופן אחר לגמרי, כמעט הפוך. ר' זירא אומר על פסוק זה: מאחר ונעשו לי (ליעקב) כל כך הרבה חסדים, זכויותיי התמעטו. במילים פשוטות, רגע לפני שיעקב עומד לפגוש את עשיו אחיו – אותו עשיו ממנו ברח למעלה מעשרים שנה קודם לכן – הוא חושש שהחסד הגדול שעשה לו הקב"ה עובד דווקא נגדו. הוא לא רואה בזה סימן לכך שהקב"ה מלווה אותו בברכתו אלא להיתמעטות האשראי שלו.
ר' זירא אומר למעשה שאם יש לנו רווחה גדולה מדי, יש סיבה לדאגה. יש לך שפע טוב? מצבור הזכויות שלך הולך ופוחת. לכאורה, יש בזה מסר מדכא למדי. במקום להרגיש מבורך כשיש לך משפחה מוצלחת או/ו פרנסה טובה, אתה נדרש להתייסר על הטוב הזה ולחיות עם חשש מתמיד מפני הנפילה הקרובה לבוא. אפשר לומר שיש פה שני מצבי קיום, לכאורה: או שרע לך, ואז אתה מסכן, או שטוב לך ותכף תהפוך למסכן.
אבל מבט מעמיק יותר אומר את ההפך. כל מנהל עסק מצליח יודע שלסגור הכול ולחיות על חשבון מה שצברת עד כה זו התאבדות כלכלית. אם תפסיק לעבוד, יום אחד יגמר המלאי ותישאר בלי כלום. אבל אם תנהל את העסק בתבונה, ומתוך הרווחים שצברת תגדיל את העסק שלך, הרי שתוכל גם ליהנות מברכת השפע שיש לך כעת וגם לצבור נכסים נוספים.
במילים אחרות, אם כבר התגלגלה אליך ברכת שמים ויש לך שפע, שווה לך להשקיע אותו. אין באמת סיבה לחשוש, אלא אם פסקת מלצבור זכויות. אבל אם לקחת את השפע הזה וקיימת בזכותו עוד חסדים וקיימת עוד מצוות הרי שדווקא הגדלת את האשראי שלך מול אלוהים. אם כסף הולך לכסף, הרי שאפשר שגם חסדים הולכים לחסדים. ר' זירא לא מבקש ממך להתעצב על הטוב שזכית לו בחייך, אלא לא להיכנס לשאננות. איך? על ידי המשך צבירת זכויות וכמובן בלי לשכוח להודות לאלוהים באמת על כל החסדים.
