סבא שלי כבר כמעט לא יכול להזיז את הידיים מרוב כאב. כך הוא סיפר לי השבוע בשיחת טלפון. "אפילו לשים את הכיפה על הראש קשה לי". זה עניין חדש אצלו. אולי זאת הזקנה, הוא אומר. אולי. ואולי יש פה משהו שתור אצל הרופא יכול היה לפתור. אבל הימים ימי קורונה הם, ועל סבא נגזר להמתין בבית ולשאת בכאב.
כמו סבי, יש אלפי אזרחים נוספים שלא מגיעים כעת לבתי החולים, ומצבם הרפואי יכול להידרדר ברגע. הם לא ייחשבו כקורבנות הקורונה, אבל הנגיף הזה, שבגללו נדחה טיפולם הוא אכן הגורם למוות שיכול היה להימנע. זה מה שמספר במישרין פרופ' אריאל פינקלשטיין, מנהל יחידת הצנתורים באיכילוב לרוני קובן בפרק נוסף של "יוצאים מהכלל". "אין לי צל צילו של ספק ששיעור התמותה בימים אלה הוא הרבה יותר גבוה ממה שאתה מדמיין, ואני לא מתכוון לחולים מקורונה. אלא לחולים ממחלות 'רגילות', שפשוט לא מגיעים לטיפול". ככה כואב, ככה פשוט.
אין מתאים מסדרה הנושאת את השם "יוצאים מהכלל" להביא לנו את התמונות מ"הצד הרגיל" של מערכת הבריאות. הצד שבימים אלה הוא דווקא האחר, הבלתי נראה מבעד למהדורות הקורונה. דרך דמותו ההמומה של קובן נחשפים המסדרונות הריקים, הרופאים הבכירים שנותנים כעת טיפול רפואי בתנאים אחרים לגמרי, וחוסר הוודאות שאיש אינו מכחיש.
בבית החולים איכילוב הצוות הרפואי אינו מייפה את המציאות. המצלמה נכנסת לוועדת החריגים שם מחליטים מי ינותח ומי יאלץ להמתין עד שסערת הקורונה תחלוף. בינתיים, רק ניתוחי סרטן מאושרים. הסיבה לכך היא החשש שרופאים נוספים יחלו בקורונה, והצוות הרפואי יתרוקן מידיים מנתחות.
העובדה שהניתוחים במחלקה האונקולוגית ממשיכים כרגיל לא אומרת שההשלכות הכבדות של הנגיף פסחו עליהם. כך למשל את בשורות האיוב הקשות שנאמרות בדרך כלל רק פנים אל פנים, מבשרים כעת הרופאים למטופלים דרך המסך. בלי יכולת לחבק ולהרגיע. רק להניח את הפצצה וללכת. קובן מוביל אותנו גם למחלקת היולדות. המקום הכי שמח בבית החולים, כפי שנוהגים לומר, עומד שומם. שם מכינים עצמם לרגע הלא רחוק בו אחת היולדות תתגלה כחולת קורונה ותאלץ להיפרד מהתינוק.
יש משהו מדאיג ובכל זאת מנחם בתמונה המשתקפת משם. אולי זו התחושה שהרופאים אינם מתיימרים לבשר את הבאות, ולא מלאים את הצופה בתחזיות שווא. הם רק עושים את עבודתם. אלוהים יודע למה, אבל זה מטריד ומרגיע בו זמנית.
דמותו האנושית של קובן מאפשרת לצופה להזדהות. גישתו העיתונאית בכל מקום אליו הוא מגיע היא להביא את המציאות בגובה העיניים, והקסם הזה עובד גם בבית החולים. קובן הוא לא הכתב קר הרוח ששם את עצמו כצינור בלבד. הוא חרדתי, (אולי נעלה במדרגות ולא במעלית, אל תיגע בכפתור, אל תיגע!), אובססיבי לאלכוג'ל, ושפת גופו משדרת כמות גדושה של לחץ עד שלפעמים נדמה שהוא נכנס חזק מדי לדמות. אבל זה כל היופי.
קובן מעניק לנו את העיתונות הפשוטה שנועדה לספר סיפור, עיתונות שכמעט נבלעה בתוך ים הגרפים והנבואות שאנו מקבלים מדי ערב על המסך. ב"יוצאים מכלל" – אין מצגת ושקופיות על העתיד, רק מבט חטוף אל המציאות. והמציאות הזו כרגע משתנה לבלי היכר. אחד הרופאים הבכירים בתוכנית, מבטיח שנתרגל אליה מהר מאוד. האומנם? האם אכן נוכל להפנים מציאות בה תינוק מופרד מאימו חולת הקורונה מיד לאחר הלידה? האם נוכל לעכל מצב בו רופאים יכריעו מי למכונת ההנשמה ומי למוות? לרופאים אין תשובה אמיתית. גם לא לקובן. אולי לאלוהים הפתרונים.
