שבת דף כג ע"א-ע"ב
מצוות פאה היא מאגף המצוות החברתיות בתורה, שכן היא דורשת מבעל שדה להשאיר תבואה בשדהו בסוף הקציר. חלק אחד שאתה לא נוגע בו, ונותן לעני להרגיש שזה היה שלו – מההתחלה ועד הסוף. למתנת עניים זו הוקדשה מסכת שלמה במשנה, והיא מתארחת במסכת שבת בגמרא בהקשר אסוציאטיבי רב שכבתי: מהדלקת נר שבת התגלגלנו להדלקת נר חנוכה, ומשם קפצנו לסוגיית מראית עין. כפי שיש להדליק נרות חנוכה בכל הפתחים של הבית (לפי דעה מסוימת) כדי שלא יחשדו בך שלא קיימת את מצוות פרסום הנס הנ"ל, כך יש להניח את פאת השדה רק בסיום הקציר ולא במהלכו, שמא יראו שסיימת קציר מלא, ויחשדו בך שלא הפרשת לעניים מתנה זו כלל.
אבל זו לא הסיבה היחידה. לצד כמה אמתלות מעניינות נוספות, בולטת הסיבה "מפני גזל עניים". אם לבעל השדה יהיה מותר להצהיר על חלק מסוים שהוא פאה עוד בטרם סיום העבודה במקום, הוא עשוי לאפשר לעני מקורב לו לקצור את הפאה ובכך הוא הופך לגזלן. שמעתם נכון. בעל השדה, האיש שהשקיע ממרצו וכספו, נחשב גזלן. לא מפני שלא הפריש לעניים מקציר שדהו אלא רק משום שהעדיף עני אחד על אחר ואִפשר לו להגיע לקצור מפאת שדהו בלי לתת הזדמנות שווה לעניים אחרים.
אבל מה שמעניין פה הוא השימוש במושג "גזל עניים". לא גזל מהקב"ה אלא מהעניים. איך אפשר לגזול ממישהו דבר שאינו שלו? איך אפשר לגזול משהו ששייך לך? אז זהו, שזה לא שייך לך. יתרה מזו: זה בהחלט שלו, של העני. של כל עני.
כידוע, ההלכה היהודית יוצאת מתוך נקודת הנחה ששום דבר לא שייך באמת לנו. כל הפרנסה שלך, הרכוש שלך, ההישגים שלך – הכול משמיים. נתת צדקה? יפה מאוד. אבל אתה יודע שכל מה שעמלת עליו לא היה מתקיים בלי ברכת שמיים. כשזה מגיע לאדמה זה עולה שלב: גם כשרכשת אותה, עיבדת אותה, טיפחת אותה – היא לא באמת שלך. אם פספסת את הנקודה, תקבל תזכורת בכל שנה שביעית. אבל לא רק אז. מצוות פאה דורשת ממך לשים לב לזה בכל קציר וקציר. האדמה של הקב"ה, הוא רק צ'יפר אותך ביכולת לרכוש חלק ממנה.
הביטוי "גזל עניים" בא לומר דבר גדול מזה: כשאתה נמנע ממתנות עניים, אתה גוזל לא מאלוהים אלא מהעני. כן, חלקת האלוהים הקטנה הזו בשולי השדה שלך הם של העני. לכתחילה. לא מטוב לבך, לא מתוך נדיבותך אלא מרגע שאתה זכית בקרקע הוא זכה בחלקו. בין אלוהים לעני אתה רק בתפקיד המתווך. פאת השדה לא שייכת לך עד כדי כך שאפילו הכלל "עניי עירך קודמים" לא תופס פה. לכולם זכות שווה להגיע לקצור את חלקם – כן, חלקם – מתוך שארית השדה שלך. לא מתוך הנדיבות שלך, אלא מתוך נדיבותו של האל. ובשעה שסיימת את הקציר והשארת לעניים פאת שדה לקצור ממנה, תודה לאל שאתה מן הנותנים ולא מן הנזקקים.
