ורטיגו, הוא מצב בו טייס מאבד את תחושת ההתמצאות המרחבית שלו בשמים בשל ערפל, חושך מעל הים ועוד, המקשים על הראות. בעקבות אבדן תחושת ההתמצאות, הפרשנות של הטייס באשר לכוון הנכון שגויה, ואין לה בסיס במציאות. המקור לתקלת הוורטיגו קשור בשיבוש התקשורת בין שלושת מנגנוני ההתמצאות שלנו- הראיה, שיווי המשקל, וחיישנים בגוף המשדרים למוח את מצב הגוף- האם אנו במצב אנכי או אופקי. מבין השלושה, לחוש הראיה, נתון התפקיד המרכזי. כשהראיה מנוטרלת עקב תנאי ראות קשים, הטייס נאלץ להסתמך על שני המנגנונים האחרים בלבד, העלולים לספק לו פרשנות לקויה של מצב הגוף, ולגרום לטייס להאמין שהוא טס ישר ואופקי על אף שהוא בפועל הפוך לגמרי, או להאמין שהוא בנסיקה כשהוא נמצא למעשה בהנמכה.
כדי להיחלץ מהתרסקות ודאית ממצב ורטיגו, עומדים לרשות הטייס מכשירים חיצוניים המספקים לו מידע על מצבו האמיתי. החשוב שבהם נקרא 'האופק המלאכותי' שנועד להחליף את האופק הטבעי של הטייס בתנאי אי-ראות. לאלה נוספים כמובן גם מצפנים, מדי-גובה, מד נסיקה, ומד פניה.
סיכויי ההישרדות של טייס בוורטיגו שיסמוך על תחושת הבטן שלו בלבד, ללא המכשירים, אפסיים, וסופו להתרסק. ואכן, טייסים אינם חסינים ממגבלות הטבע האנושי ומחויבים לעבור אימונים מיוחדים להתגבר על נטיית תחושת הבטן הטבעית הקובעת כי המכשירים 'משקרים'. הם מאומנים לסמוך אך ורק על המכשירים כדי להינצל מן הוורטיגו ולנחות בשלום על קרקע בטוחה.
התנהלותם של מספר שחקני מפתח בשמי הפוליטיקה הישראלית, אליהם הצטרף אף בג"ץ, מעידות כי הם שרויים בוורטיגו פוליטי מסוכן לישראל. שלוש מערכות בחירות אכזריות רציפות, נעדרות מוצא, שאליהן חברה לאחרונה צרת הקורונה, מעוררות חשד אמיתי שאף מנהיגים פוליטיים יכולים ללקות בוורטיגו המסכן לא רק את עצמם ואת מפלגתם אלא את המדינה ששבה לתחייה והוקמה בדם מיטב בניה.
רביעיית מנהיגי הקוקפיט של כחול לבן שרויה זה שנה בוורטיגו פוליטי מסוכן, המונע משנאה אישית קיצונית, המעוורת את יכולת הראיה ואת כושר השיפוט של הרביעיה בקבלת שורה של החלטות הרות גורל, החל מכפירה נשנית וחוזרת באפשרות לשבת בממשלה אחת עם נתניהו, למרות המחירים הכלכליים והלאומיים של ממשלה בהקפאה, דרך שבירת טאבו פוליטי להסתייעות במפלגת פרו-מחבלים, ועד רמיסת נורמות מסורתיות בנות שנות דור שעיצבו תרבות פרלמנטרית של הסכמה, כבוד ואמון בין סיעות יריבות.
הם משוכנעים באמת של תחושת הבטן שלהם כי דרכם לסרב לאחדות עם נתניהו, היא הכוון הנכון להצלת המדינה, וסבורים שהמכשירים החיצוניים של האופק המלאכותי משקרים.
מכשירי האופק המלאכותי מהם מתעלמים קברניטי כחול לבן הם בני העם, משני עברי המתרס, המדליקים נורות אדומות, זועקים, מתחננים ומתריעים בפניהם כי הם מובילים את המדינה להתרסקות ודורשים מהם לבצע פניה חדה מידית בכון אחדות, גם עם נתניהו. יש שיטענו, אולי בצדק, שגם נתניהו מתעלם ממכשירי האופק המלאכותי הקוראים לו לפרוש על אף הרדיפה הבררנית אחריו. פרופ' ישראל אומן עשה זאת השבוע במקור ראשון והצטרף לשורה מכובדת של אנשי ציבור ושל מעצבי דעת קהל. ואולם, על רקע הצורך בהנהגה מנוסה בהתמודדות עם משבר הקורונה, רוב אזרחי המדינה מעדיפים להמשיך לראות את נתניהו מכהן כראש ממשלה. משום כך, מאמר זה איננו עוסק בנתניהו.
לאחרונה נתקבלו סימנים ראשונים שגנץ קשוב למצפנו של האופק המלאכותי, רואה ושומע את הנורות האדומות וצפצופיהן מחרישי האוזניים. גנץ ניסה להסיט את הגה הספינה לכוון הנכון, והטיל על אנשיו לקדם משא ומתן עם הליכוד. ואולם, נראה כי מלבד חברו גבי אשכנזי, הרי שיעלון ולפיד עדיין שבויים בידי תחושות הבטן ותאוות הנקם בנתניהו, כובלים את ידי מנהיגם מלשנות את כוון ההגה, מאמינים שהם טסים בכוון הנכון להצלת הדמוקרטיה, ומעדיפים להמשיך לדהור לעבר השקיעה של פיצול, פילוג וריסוק מדינת היהודים.
ביום רביעי האחרון, שעה שצוותי המו"מ לאחדות שגנץ מינה סיכמו על חלוקת התיקים המרכזיים בקדנציה הראשונה, שעטו לתוך הכנסת סוסי המלחמה של כחול לבן, בעטו בסיכומים הראשוניים, ונקטו בפעולות חד צדדיות שלבסוף אף הובילו לקבלת חותמת הכשרות מצד הרשות השופטת שהובילה להתפטרותו של יו"ר הכנסת. את הנעשה ברשות המחוקקת כבר אי-אפשר להשיב. ואולם, עדיין יש תקווה בסוגיית הקמת ממשלת אחדות רחבה.
מנהיג צריך לדעת לעמוד בלחצים. הלחצים שמפעילים לפיד ויעלון על גנץ, קשים וכבדים על פוליטיקאי עול ימים כמו גנץ. אך שלא כחבריו, גנץ נכנס לפוליטיקה חף מיחסים טעונים עם נתניהו, והוכיח בשנתו הפוליטית הראשונה כי אין הוא איש של מדנים, תכונה נדירה במחנהו, אלא נעים הליכות גם כשנתניהו נקט באמירות אכזריות כלפיו. עיקר הביקורת ביחס למינויו לרמטכ"ל הייתה שהוא נעדר ממד של רשעות. בניגוד לעיני חבריו שטָחו משנאה ותאוות נקם מראות כי עת צרה היא ליעקב, ובניגוד לאזניהם החירשות לזעקת העם לאחדות, הרי שנראה כי גנץ, בינו לבין עצמו, שומע ורואה את ישראל ואת הקולות, ואינו לכוד בתחושות שנאה מעוורת כלפי נתניהו. גנץ כנראה גם מבין את היתרון בלהיות שני ברוטציה ובעיקר, את תפקידו ההיסטורי בנסיבות המטא-היסטוריות שנחתו עלינו כרעם.
דווקא משום שגנץ רואה ואיננו שרוי בוורטיגו של שנאה, יהיה זה פשע היסטורי מצדו להמשיך ולהעדיף את להחזיק את ההגה בכוון המסוכן. על גנץ להסיט את ההגה, גם במחיר הפרדות מחבריו לקוקפיט. גנץ יכול לקנות את עולמו בשעה ולזכות מחדש באמון ציבור רחב, אם יפגין מנהיגות אמיצה, יקשיב לקולות האופק המלאכותי, קולות הציבור, ויגייס את תעצומות הנפש הנדרשות להיפרד מן הנתיב ההרסני של יעלון ולפיד, ולהפנות את הספינה לעבר ממשלת אחדות, כי 'ישראל לפני הכל'. ההיסטוריה הכללית, והיהודית בפרט, מראה שלא פעם, פעולתם של יחידים היא ששינתה את פניה. גנץ יכול להצטרף לשורה של יחידי הסגולה הללו, ובטווח הארוך, ידע הציבור כולו להוקיר את החלטתו האמיצה, ולייחד לה מקום של כבוד בדפי ההיסטוריה היהודית.
