משוגעים, רדו מהגג! הקריאה הזו מיוחסת לשר האוצר הנשכח, יגאל הורוביץ, מימי ממשלת בגין הראשונה. הורוביץ קרא אותה בשעתו כשנתקל בעוד ועוד תביעות לחלוקת כספים על-ידי קבוצות עובדים שונות, בשעה שהאינפלציה כבר זינקה. השבוע חזר עליה ח"כ צבי האוזר (כחול לבן), בהתייחסו להמשך המריבה בין שתי המפלגות הגדולות, בעוד ישראל ניצבת מול סכנת מגפה. כמו שהורוביץ צדק בשעתו, כך גם האוזר עכשיו.
אם לא הצלחנו להבין בעבר את סיפורי החורבן – איך המשיכו הפלגים בירושלים של ימי בית שני להילחם זה בזה כשהרומאים כבר בפתח; איך הפלגים בגטו ורשה המשיכו להתקוטט זה עם זה ולהחרים זה את זה – קיבלנו השבוע שידור חוזר. זה לא שאין רצון לאחדות, דווקא יש אבל כל צד מתבצר בעלבונו ובעקרונותיו. רק שהשני יוותר, ומייד תהיה כאן אחדות.
אז פוליטיקאים משוגעים שלנו, מכל המחנות, הקריאה הבאה מוקדשת לכם: רדו מהר מהר מהגג! אל תנסו לכופף ידיים אחד לשני, אל תדיחו את יולי אדלשטיין, ואל תדרשו ממנו למנוע העלאה לסדר היום ולהצבעה נושאים שרוב חברי הכנסת רוצה בהם. התכנסו מיידית למו"מ מזורז על ממשלת אחדות, שבו, וותרו על כל החרמות ותישארו רק עם העקרונות החיוניים ביותר:
ממשלה שוויונית – מספר זהה של שרים לשני הצדדים, וראש הממשלה לא יוכל להוביל צעדים בנושאים שנויים במחלוקת ללא הסכמת מחליפו, ובכך לייתר את הוויכוח מי יהיה ראשון.
שר משפטים חיצוני – מינוי שיהיה מקובל על שתי המפלגות הגדולות. השר יהיה גם יו"ר ועדת השרים לענייני חקיקה, וכל הצעת חוק, גם פרטית, תצטרך לעבור את אישור הוועדה השוויונית גם היא.
הכרזה פומבית של נתניהו – שלא ייעשה אף צעד מצידו לדחיית או ביטול משפטו, וכל ההכרעות לגבי אופן ניהול המשפט יישארו בלעדית בידי שלושת השופטים.
הצדק צריך להיראות
השמאל הישראלי זעם השבוע כשלוסי אהריש פוטרה מעבודתה הטרייה בתאגיד השידור הציבורי, יום אחרי שהנחתה את ההפגנה הווירטואלית הגדולה נגד פגיעת ממשלת נתניהו בדמוקרטיה. הזעם משמאל לא פרץ כשאראל סג"ל הושעה בשל השתתפותו בסרטון פייסבוק עם ראש הממשלה, לפני הבחירות, ולהפך. הימין זעם על השעיית סג"ל, ולא אמר מילה על פיטורי אהריש.
זהו ליבו של משבר האמון הגדול הקיים כיום בין המחנות: הדיבור מהפוזיציה. לימין טענות היסטוריות מוצדקות על פגיעה בעקרונות הדמוקרטיה, בעיקר בתקופת ההתנתקות ובשילוב אנשיו בתקשורת, הגורמות לו שלא להתייחס ברצינות יתירה לטענות השמאל על פגיעה בעקרונות הדמוקרטיה. בלי הכאה על חטאי העבר יהיה קשה להתקדם להכרה בטעויות ההווה.
והנה, נקרתה לשמאל הזדמנות להילחם בפגיעה עכשווית באנשי הימין. לאחרונה, פגע תאגיד השידור הציבורי במספר לא מבוטל של אנשי ימין שעבדו ועובדים בו: אמילי עמרוסי ושמואל פאוסט הודחו מהתוכניות הקבועות שהגישו. זאב קם ואמוץ שפירא הודחו מהגשת יומנים, והוחזרו למעמד כתבים מן השורה. בני טייטלבאום, שדרן מעולה של 'הכול דיבורים' (עם עדי מאירי) ברשת ב', נדחק לרשת מורשת. ועוד ועוד.
בהתייחסות נקודתית אפשר להסביר כל אחד מהמקרים האלה: חלקם הודחו משום שבמצב כלכלי קשה לא מחזיקים פרילנסרים; חלקם הורדו כיוון שכעת זקוקים להם יותר ככתבים, וכן הלאה. אבל גם טענות נקודתיות אלה לוקות בחסר – עמרוסי, למשל, הודחה מהגשת יומני החדשות עוד לפני משבר הקורונה, וכל בקשותיה לעבור למעמד של שכירה נדחו.
אך וויכוח נקודתי זה אינו העיקר. העיקר הוא שהצדק, כידוע, צריך גם להיראות ולא רק להיעשות. קצת קשה להצביע על מראית עין של צדק כשפוגעים כמעט בכל אנשי הימין העובדים בתאגיד, למעט קלמן ליבסקינד, ובמקביל מוכנסים לעבודה סדירה שני מגישים חדשים, שלי יחימוביץ' ויגאל גואטה, שניהם מזוהים עם עמדות שמאל.
אז הנה, חבריי השמאלנים, הזדמנות להוכיח שלמדתם משגיאות העבר, ואתם מוכנים להלחם גם על מעמדם של אנשי הימין בתאגיד השידור הממומן על-ידי כולנו. הילחמו בעדם, והזכות לתבוע בעתיד מאנשי הימין להלחם גם עבורכם תעמוד לכם.
אין לנו מנחם
בחסות המשבר העצום של הקורונה, נופלים מתחת לרדאר נושאים לא מעטים שהיו זוכים בעבר לתשומת לב משמעותית יותר. מן העצובים שבהם הוא מותם של אנשי ציבור ותרבות, ללא ההד התקשורתי הראוי שסיפור חייהם ופועלם היה מקבל בימים כתיקונם.
באופן מקרי לחלוטין, שניים מאנשי הציבור האלה נקראים מנחם.
הראשון הוא מנחם בן: מבקר שירה, שבעיני היה הטוב ביותר בתחומו. בין היתר, משום שבסקירותיו ובמאמריו הדגיש תמיד את עדיפות התוכן על פני הצורה. בשעה שמבקרי שירה, ובעיקר חוקרי שירה, התעסקו בתקבולות המופלאות שהשיר מבטא, בן דרש שהשיר קודם כל יקסים אותו. המבחן העליון שלו ליצירה, ובעיני גם המוצדק ביותר, היה אם מתעוררת בקורא תחושת היקסמות עוד לפני שהבין את פישרה. כך השתדל גם לפרש כל אחת משורות השיר. אחת הדוגמאות המופלאות לקריטריון זה היה כשהגיב למאמר של פרופ' דן מירון. המאמר קטל את שיריה של נעמי שמר, על שאינם עומדים במבחן המילולי והמוזיקלי של כתיבה והלחנה 'מקצועיים'. בתגובתו ביקר גם את ניתוחיו של מירון, אבל מכל המאמר זכור לי משפט אחד בלבד: (ציטוט חופשי מן הזכרון) "שיריה של נעמי שמר ייזכרו הרבה אחרי שאף מאמר של מירון כבר לא ייזכר".
ברוח עקרון ההיקסמות, בן, החילוני לכאורה, היה גם מאמין גדול באלוהים, בתנ"ך ובעם ישראל. הוא היה מוקסם מהעולם, ולכן לא יכול היה להאמין שאין לו בורא. באותה נשימה הוא היה מתנגד גדול לאורתודוקסיה ולהלכה. בן לא מל את ילדיו בברית המילה ההלכתית, אלא ביצע כחלופה טקס של 'מילת הלב' ("ומלתם את ערלת לבבכם"). הוא האמין שכל מי שנטמע בחברה הישראלית-יהודית צריך להיחשב חלק מעם ישראל, כולל עולים שאינם מוכרים כיהודים על-פי ההלכה, ואפילו עובדים זרים.
מנחם השני הגיע דווקא מן האקדמיה: פרופ' מנחם פרידמן, גדול חוקרי החברה החרדית בדור האחרון. תואר שקצת קטן עליו, כיוון שפרידמן זכה להכרה שמעטים בעולם האקדמי זוכים לה. כמו גרשום שלום, שנחשב למייסד חקר הקבלה למרות שעוד לפניו עסקו בלימוד אקדמי של עולם הקבלה, כך גם מנחם פרידמן נחשב למייסד תחום המחקר האקדמי של החברה החרדית, שבימינו הפך לתחום נרחב למדי.
ספרו של פרידמן "החברה החרדית", נחשב לספר יסוד בתחום, ולמעשה כל חוקרי החברה החרדית של ימינו הם תלמידיו או תלמידי תלמידיו. לא במקרה הגיע לתחום הזה: הוא נולד וגדל בבני-ברק למשפחה שחייתה בשולי החברה החרדית, ובעצמו למד בישיבת 'היישוב החדש', שנחשבה לשוליים המודרניים של העולם החרדי.
כשכתבתי את ספרי 'הדתיים החדשים', נעזרתי רבות בפרידמן. בנדיבות רבה של זמן וידע, הוא נפגש עימי מספר פעמים, והסכים לחלוק ממיטב ידיעותיו והבנותיו. למדתי ממנו עיקר גדול: כשם שבאדם פרטי "ההוויה מעצבת את ההכרה", כלומר הביוגרפיה מעצבת את תפיסת העולם והזהות (ובהמשך, תפיסת העולם והזהות יעצבו את הביוגרפיה של הדור הבא), כך הדבר גם כשמדובר בחברות גדולות: תנאי החיים שלהן מעצבים את תפיסות העולם. זה נכון בחברה דתית, כמו שזה נכון בחברה חילונית. אמנם בחברה דתית צריך למנות את ההלכה והתיאולוגיה כחלק מהמרכיבים הסוציולוגיים, אבל הם לעולם לא מרכיבים בלעדיים.
פרידמן היה זה שטבע את הביטוי המוכר כל כך "חברת הלומדים", כמאפיין העיקרי של החברה החרדית בישראל, המעצב ומשפיע על שאר המרכיבים. יש אפוא אירוניה בעובדה שהלך לעולמו בדיוק בשבוע בו 'חברת הלומדים' עמדה בפני המשבר הגדול ביותר שחוותה מאז קמה, עם ההוראה לסגור את הישיבות בעקבות מגפת הקורונה.
יהי זכרם של שני המנחמים ברוך, וביצירתם ובתובנותיהם שהורישו לנו ננסה להתנחם.
