אם תסתובבו במרחב של הדוסים הצעירים מספיק זמן, באיזשהו שלב תתקלו בתואר "צול"ר" – ראשית תיבות משעשעים ל"צדיק ורע לו". נו, אתם הרי מכירים את הטיפוס. שקט, סגפן, צדיק מיוסר שמתאמץ על המצוות ולא תמיד הולך לו – בחיי הסיגוף ובחיים בכלל. כשהגמרא במסכת שבת (דף י"ג ע"ב) מספרת לנו על חנניה בן חזקיה וסיעתו "שהיו מחבבין את הצרות", קשה שלא להבליע חיוך. נו, צול"רים – גרסת המקור. אז זהו, שלא.
חנניה בן חזקיה בן גרון – אם לשמור על שמו המלא – ישב בעליית גג ביתו כשעלו לבקרו חברי סיעתו וחכמים נוספים, וביום ההוא גברו בית שמאי על בית הלל ופסקו הלכה כמותם. על הדרך מספרת לנו הגמרא שסיעה זו הייתה מי שכתבה את מגילת תענית – הטקסט היהודי הראשון שקדם למשנה ובו קובץ תאריכים שבהם אסור להספיד ואסור לצום, משום שהתרחשו בהם ניסים גדולים לישראל. מה לזה ולחיבוב צרות? הכול.
אנחנו רגילים לשמוע ולקרוא כתבות מופת על בעלי נכויות שהצליחו להתגבר עליהן ולשבור שיאים אישיים ועולמיים; כאלה שמקיימים בגופם את הביטוי השחוק "להפוך את הלימון ללימונדה". אלא שלרוב אנחנו מוקפים בחיי היומיום בהרבה יותר אנשים שהופכים את הלימונדה ללימון. גם אם אלוהים חנן אותם בשפע טוב, הם ימצאו על מה להתלונן ולהבהיר לעולם שמשהו עדיין חסר. הטבע האנושי המבורך תמיד ירצה יותר, ואם במקום יותר הוא מדרדר לפחות – מאיפה ייקח כוחות לקום מהמשבר? הגמרא עונה לנו: מהמשבר עצמו.
חנניה בן חזקיה וסיעתו לא מוכנים לוותר על ההזדמנות להאיר את קצה המנהרה. הם מקפידים לשמר לדורות הבאים את התאריכים שהיו משמעותיים עבורם, כך שכשגם אנחנו ניקלע לצרה משלנו, נדע שגם בתוך הסבך הגדול שקשה היה לראות איך אנחנו יוצאים ממנו, בכל זאת אפשר לצאת. להבדיל מהצול"רים, הם לא באמת מחבבים את הצרות, הם פשוט רואים בהן תנועת טרמפולינה שלרגע אחד מושכת אותך למטה, אבל מתוך הנסיגה הקשה הזו אפשר לזנק למעלה, מעל ומעבר ליכולות של עמידה במקום. כבר בשעת צרה הם יודעים לנחש שבדיוק כאן תתברר פריצה גדולה.
הדור הבא לא נשאר חייב. רבן שמעון בן גמליאל אומר: גם אנחנו מחבבין את הצרות, אבל מה נעשה שאם באנו לכתוב (את התאריכים בהם ניצלו מצרות), אין אנו מספיקין? אכן רבן שמעון בן גמליאל השני (שכנראה בו מדובר), חי בימי מרד בר כוכבא, בזמן שהרומאים לא עשו ליהודים חיים קלים. הוא רוצה להודות לאל על ההצלה, אבל לכאורה לא מצליח. הוא ממשיל את הדור הסובל לשוטה או למת שלא מודע לצרות ולא לישועות, ומסתפק בזה.
האמת, צודק. נחמד לציין ישועות כשאתה כבר אחרי הצרה, אבל כשאתה חי בתור רדיפה מתמדת שעולה בחיי אדם, קצת קשה לחלץ מזה שירה חדשה. קצת כמו בבדיחה הידועה שאומרת: לפעמים האור בקצה המנהרה זו בכלל רכבת שהולכת לדרוס אותך.
אבל הגמרא מתעקשת להחזיר את הסיפור למשקפיים הוורודות של חנניה בן חזקיה, ופותחת בנושא שלכאורה אינו קשור לסוגיה: עוד זכור לטוב אותו חנניה בן חזקיה, שכשחשבו לגנוז את ספר חזקיה (משום שיש בו סתירות לדברים מפורשים שכתובים בתורה), הוא לא אפשר זאת. מה עשה? ישב בעליית הגג עם סטוק של שמן למאור, ודרש את כל הסתירות עד שפתר את כולן.
לכאורה, אין קשר בין הדברים. אבל למעשה זו בדיוק סגירת מעגל נהדרת של הסוגיה כולה. נראה כי הגמרא רומזת לנו שיש פה שני מסלולים, שתי דרכים לבחון את המציאות הקשה שאדם נקלע אליה: זו של חנייה בן חזקיה וזו של רבן שמעון בן גמליאל. שניהם מוקירי תודה, שניהם מאמינים גדולים בכוחו של האל לנהל את העולם על הטוב ועל הרע שבו; אך בעוד השני מתקשה לעכל את ההתמודדות עם הצרות שפקדו את דורו, חנניה בן חזקיה דורש אותן. והוא לא יירד מעליית הגג שלו – זו שמשקיפה על הכול מגבוה, מעל לאירועים – עד שימצא תשובות לכל המצוקות. עד שיפתור את כל סתירות החיים. לא משום שהוא חי בתקופה פשוטה בהרבה משל רבן שמעון בן גמליאל אלא משום שהוא מתעקש לתת פרשנות לצרות; לחבב אותן, ולהקפיד להנציח את מועד הישועה, ולהזכיר שהיא קרובה לבוא. ועל כל אלה בדיוק, אומרת הגמרא, חנניה בן חזקיה בן גרון זכור לטוב.
