השבוע בדף היומי: מסכת ברכות דפים נח-סד
כל חובב קוצ'ינג מתחיל יודע שאימון טוב דורש הצבת מטרות. לא משנה אם נרשמת למכון כושר, התחלת בדיאטה חדשה או שאתה בראשיתו של מסלול לימודים אקדמי – הכול, אומרים לנו, תלוי בדבר אחד: קביעת יעד. שום תוכנית עבודה, אינטנסיבית ככל שתהיה, לא תצליח אם לא תברר עם עצמך לפני הכול לאן אתה רוצה להגיע. הנפשות הפועלות במאה ה-21 גדשו עצמן לדעת במסרים מעצימים, כאלה שקוראים להן להתפתח ותמיד לשאוף ליותר. והנה באה מסכת ברכות ורגע לפני סיום אומרת לנו להרגיע: "אמר רבי אבין הלוי: כל הדוחק את השעה – שעה דוחקתו; וכל הנדחה מפני השעה – שעה נדחקת מפניו".
ובעברית שימושית: מי שמבקש לממש עצמו בטרם עת, מתעקש להתקדם גם במקום שבו הוא נכשל שוב ושוב, לא יגיע לשם בכלל. ותראו מה זה, דווקא מי שמבקש לדחות את השעה, דווקא הוא זה יצליח בעמלו, לכשתגיע השעה.
שני מסלולים שונים לגמרי מוצגים בפנינו. באחד – זה שאימץ בחום דור ה-Y – אתה חייב לשאוף קדימה, לא לוותר, לכבוש עוד פסגה ועוד פסגה. במסלול הנגדי אומרים לך להתרחק מהשררה, לחכות להבשלה מלאה, ולהמתין ששעת השי"ן תבוא אליך. קצת כמו בכלל הידוע – כל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו; וכל הבורח מהכבוד הכבוד רודף אחריו" (במסכת עירובין נמצא את שתי הממרות צמודות זו לזו, רק בנוסח קצת אחר), גם כאן אומרים לנו חז"ל לנהוג בענווה יתרה. מסלול אחר לגמרי מכל מה שמחנכים אליו בדור האחרון. טוב, אולי לא רק באחרון. הרי גם חז"ל קבעו כי "אין הדבר תלוי אלא בי", וכל בן תרבות מודרנית יודע שאם לא תכתוב כתובת מדויקת בווייז, האפליקציה היצירתית תיקח אותך בסיבובים ממקום למקום. אז מה חז"ל רוצים לומר פה בעצם?
נראה שרבי אבין הלוי מציג בתפיסתו הבחנה מובנת בין מי שמבקש לו את התפקיד המכובד הבא למי שמתבשל וגדל לתוכו בסבלנות חז"לית, כזו הנותנת כבוד לחכם בעל הניסיון, ולחכמת זקנים. אכן, אין הדבר תלוי אלא בי. אכן אנחנו נדרשים להגשים את הפוטנציאל שלנו ולממש את תפקידנו בעולם בכל תחום וכמיטב יכולתנו. אבל השאלה היא את מי המימוש הזה אמור לשרת – אותי או את החברה. האם אני רוצה את תפקיד השררה כדי לקדם את האנשים שאני מנהיג למקום טוב יותר או פשוט מבקש כבוד ויקר לעצמי? דור ה-Y חונך להגשמה עצמי, ומוצא עצמו אומלל אם לא זכה לקידום בתוך חודשים ספורים או להעלאה במשכורת בתוך שנה. בעוד הסבים והסבתות שלו שירתו – כן, נתנו שירות – באותה משרה מגיל בגרות ועד פנסיה, הוא רוצה שינוי, התחדשות, חוויה חדשה. אם קורות החיים שלו לא נראים כמו פסטיבל של התרחשויות, הוא מרגיש תקוע ונפסד. אבל האיש הראוי בעיני חז"ל לא עושה חישובים כאלה. הוא משרת ציבור, וככזה הוא גם נמדד.
מה רע באיש ראוי ששואף להגשים את כישורי ההנהגה שלו בהקדם האפשרי? האם לא היינו רוצים למנות לתפקיד בכיר דווקא את מי שרעב לקבל אותו לידיו במקום מי שמתחמק ממנו? מה כל כך רע בדחיקת השעה? אז זהו, שרע.
רבי אבין הלוי רומז לנו שבדיוק כאן משתקפת המוטיבציה האמיתית של האיש. מי שדוחק את השעה מעיד על עצמו שהוא בטוח בהיותו ראוי להנהגה. מי שאצה לו הדרך, כנראה לא ממש מבין את כובד משקלה של ההנהגה. מי שדוחה את השעה, לעומת זאת, מבין היטב את גודל המשימה. הוא מעיד על עצמו שהוא מרגיש שיש לו עוד מה ללמוד; שיש לו צורך עוד לחקור ולדעת. אדם כזה הוא-הוא שראוי להנהגה, משום שהוא יגיע לתפקיד כשהוא רעב ללמוד ולא רעב למשול. הוא מבין שאין לו את כל התשובות. הוא דורש מעצמו יותר, ובדיוק בגלל זה הוא ראוי לעמוד בראש, בהנהגה. לאחד כזה שווה לחכות עד שיגיע זמנו בדיוק, אבל בדיוק, בשעה טובה.
הדרן עלך מסכת ברכות, ברוכה הבאה מסכת שבת.
