ביום שני לפנות ערב נוצר כאן לפתע רושם שנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הוא מקור סמכות מוסרי ראשון במעלה, כליל האמינות. דובר הבית הלבן הכחיש בתוקף את דברי נתניהו על דיונים עם האמריקנים בנוגע לרעיון הסיפוח. רשת הטוויטר העברית התמלאה ציוצי צהלה נרגשים של פרשנים מדיניים ובכירי אופוזיציה.
מפגן הבוז התמידי שלהם לנשיא האמריקני ה־45 התחלף בתשואות סוערות. זאת אף שהפרוטוקולים עשויים להוכיח ביום מן הימים שגרסת נתניהו הייתה מדויקת יותר מהגרסה האמריקנית. הוא לא אמר שיש הסכמה עם הבית הלבן על סיפוח יו"ש, רק ש"אני מנהל שיח מול האמריקנים". ייתכן שחלק מהשיח הזה כלל הסכמה לא לתת לו פומבי, וכשנתניהו הפר את ההסכמה, הבית הלבן הכחיש.
בכל מקרה, זה לא כל־כך חשוב. טראמפ עצמו כבר הספיק להגיד הרבה דברים והיפוכם בסוגיה הישראלית־פלסטינית, מאז פתח במרוץ לבית הלבן ועד השבוע החולף. מפלס התמצאותו בסוגיה הסבוכה הזו שואף לקו האדום של הבורות. לכן לא חשוב מה הוא אומר בנקודת זמן כזו אחרת, חשוב יותר מה הוא עושה בסופו של דבר.
רק לפני שנה, בתחילת פברואר 2017 ,הכריז דובר הבית הלבן (פעמיים!) ש"ההתנחלויות אינן מכשול לשלום". בשבוע שעבר אמר הנשיא עצמו לעורך 'ישראל היום' בועז ביסמוט כי "ההתנחלויות מסבכות במידה רבה, ותמיד סיבכו, את מלאכת עשיית השלום". לפני שנתיים הביע תמיכה נלהבת בתנופת בינוי ההתנחלויות, אך במסיבת העיתונאים הראשונה עם נתניהו בבית הלבן שלף פתאום את רעיון ה"ריסון". אשתקד הוא תלה תקוות רבות ב'דיל האולטימטיבי' שלו, ואילו לביסמוט אמר בשבוע שעבר "נראה מה יקרה. כרגע הפלסטינים אינם בעניין של לעשות שלום, הם לא בעניין… נצטרך פשוט לחכות ולראות מה יקרה".
בין לבין הכיר טראמפ בירושלים כבירת ישראל, מינה את יקיר בית־אל לשגרירו בישראל, הטיל וטו פרו־ישראלי במועצת הביטחון של האו"ם, והכריז מצור פיננסי על אונסק"ו לאות הזדהות עם מדינת היהודים. בחלומותינו הטובים ביותר לא קיווינו ממנו להספק כה גדול בשנה אחת. כמובן, כמו אצל נשיאים קודמים, חשוב יותר מה יעשו היהודים.
הכרזת נתניהו השבוע על תחילת שיח עם האמריקנים סביב רעיון הסיפוח, אפילו אם אינה מדויקת, היא תפנית דרמטית בשיח הישראלי עצמו. אפילו בתקופת מנחם בגין לא נשמע כדבר הזה. כראש אופוזיציה הטיף בגין להחלת הריבונות הישראלית ביו"ש, אך כשהתמנה לראש ממשלה זנח את הרעיון. יצחק שמיר לא עסק בו כלל. גם אריאל שרון לא.
השבוע עקף נתניהו את כולם מימין. הוא אמנם עשה זאת בלחץ הבית היהודי והאגף הימני בסיעת הליכוד, ואולי גם תחת לחץ חקירותיו, אבל סוף סוף יצאו המילים המפורשות מפי הגבורה. כך או אחרת, מיזם הסיפוח הונח רשמית על שולחנו של ראש ממשלת ישראל ועל סדר יומנו.
במוקדם או במאוחר הוא גם ימומש, כי זהו כיוון הזרימה של עשרות השנים האחרונות. הפתרון החלופי, פתרון שתי המדינות הישן נושן, כשל במבחן ההיתכנות. כאשר כל יהודי שנקלע לשטחי A בגלל טעות וויז מסתכן בלינץ', ברור שאין סיכוי להסדר שלום בדור הקרוב. פרצופה המדמם של החיילת המסכנה שנקלעה השבוע לג'נין הוא פרצופו של הסכם אוסלו בשנה ה־25 לחתימתו. ההתפעלות השמאלנית העצומה מתפקודה של המשטרה הפלסטינית באירוע, חשפה בפעם המיליון את רמת הציפיות הנמוכה מאפשרות הדו־קיום עם הפלסטינים: מה כבר אפשר לצפות מערבים שנתקלים ביהודים?
אם טראמפ בכל זאת יניח בקרוב נוסחת שלום בין ישראל לפלסטינים, גורלה לא יהיה טוב יותר מגורל אוסלו. בירושלים תולים תקוות מובנות בסרבנותו של אבו־מאזן, אבל במידת הצורך גם לישראל מותר לסרב. כן, אפילו לטראמפ.
לא הגיוני שדווקא "הממשלה הימנית ביותר" תחלק את הארץ רק מפני שתוכנית החלוקה החדשה מוגשת לנו על ידי ממשל אמריקני
אוהד. את השנה, שנה וחצי, שנותרה לה רצוי לנצל למימוש תוכניות מסוג אחר לגמרי, שימנעו הקמת מדינה פלסטינית גם בעידן שלאחר טראמפ ונתניהו. למשל, החלת החוק על כל היישובים היהודיים ביו"ש, או לפחות על מעלה אדומים וגוש עציון. חלון ההזדמנויות שנפתח לאחרונה עלול להיסגר מוקדם מהצפוי.
