שוב עשרות רקטות נורו ליישובי עוטף עזה, שוב סרטון של ילד קטן מאשקלון בוכה שהוא מפחד כשברקע אימא לחוצה וקול פיצוצים. שוב התעללות בפעוטות במעון לילדים, ושוב תמונות של קטינים חסרי ישע בגן שאינו הגן המדובר – אך ברקע צעקות של צוות מתעלל. רגליים של ילד אתיופי ליד ילד לבן בגינה אייטם על אם שספגה הערה גזענית נוראית בגן שעשועים, ולקינוח נער שנמצא בהסגר מחשש לקורונה.
אלו האייטמים שפתחו את מהדורת החדשות "שש עם עודד בן עמי". טוענים שילדים מביאים הכי הרבה לייקים. פותחים את הלב. וזה נכון. מי מאתנו יכול להישאר אדיש אל מול המתיקות והתמימות? אבל השימוש הזול בילדים כדי להוציא תגובה רגשית בנושאים שכבר הפכנו להיות אדישים לגביהם, פסול ברמה הכי גבוהה שיש. אולי זו העובדה שכוחה של המילה הולך ונחלש וכוחה של התמונה הולך וגדל, שגורמת למהדורות חדשות להיפתח בילד שבוכה ואימא שלו, במקום לגונן עליו – מצלמת אותו. אולי ההורים הם אלו שכבר לא יכולים להעביר במילים את התסכול והפחד שהחיים מזמנים. ואולי זה אנחנו, הצופים, שלא יכולים להזדעזע מצרחות של צוות מעון על פעוטות, ולכן עורכי התוכנית היו חייבים לשים לנו אילוסטרציה של ידיים שמנמנות ומתוקות.
פייסבוק סוער סביב הדיון האם מותר להורים לשתף בציבור פרטים אישיים וחושפניים מחיי הילדים שלהם. יש את אלו שאומרים שילדיו של אדם הם כגופו וזכותו לעשות כן, ויש הטוענים שאין להורה שום זכות להחליט לשתף אחרים במה שעובר על הילד. נראה לי שבוויכוח הזה האמת נמצאת איפשהו באמצע, בתוך השטח האפור של גידול ילדים. במקום שבו צריך לדון כל מקרה לגופו. כי יש כוח בשיתוף ויש שם גם פגיעה בזכות הפרט. אבל בכל הנוגע לשימוש בילדים כשהמטרה היחידה היא לזעזע את הצופה, חייבים לשים קו אדום וחזק. לא רק בגלל שלא רחוק היום שבו נהיה אדישים גם לתמונות של ילדים סובלים, אלא גם בגלל שהילדים הם באמת התקווה הכי גדולה שלנו הדבר האחרון שנשאר תמים. בואו נשמור עליהם ככה.
