והרי החדשות: בזמן שהתכרבלתם, יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין נהיה שמאלני. כן־כן. בשעה שאצלכם כוס תה לימון רדפה כוס תה ג'ינג'ר, וחבילת טישו שלמה התגלגלה לכדורי שפעת בכל הסלון, אדלשטיינו מותג מחדש. לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף אלא על ידי דוקרני מפלגתו שלו. רק לפני שבוע אותו יולי הואשם מצד כחול לבן בהיעדר ממלכתיות, ואוים על ידי החברים של גנץ שאם לא יכנס מיד את המליאה לדיון על חסינותו של ראש הממשלה, הוא יודח מתפקידו כיו"ר הכנסת.
אדלשטיין לא התרגש ולא נתן ללוח הזמנים משמאל להשפיע על החלטתו, אולם נוכח 65 חתימות הדורשות את כינוס הכנסת לא יכול היה עוד להתעלם. והופ, בבת אחת הפך הליכודניק הבכיר למוכה התורן של גורמים במפלגתו.
"בכירים בליכוד" זעמו השבוע על היו"ר שחטא בהודעתו על כינוס המליאה. "אדלשטיין מכר אותנו בזול", טענו. "הוא מתדלק את הקמפיין של כחול לבן. הוא כנראה רוצה לעשות מעשה ריבלין ולהתחנף למפלגות האחרות". גורמים אחרים במפלגה איימו לקחת ממנו את חלום הנשיאות, והבהירו: "לא נתמוך בו. בליכוד גם לא יסלחו לו על זה"; וגורמים עוד יותר אחרים סיכמו: "אם הוא לא ישנה את החלטתו, זה כנראה הסוף שלו בליכוד". אלופינו בלתי נסבלים, שיח שלם של פרץ וצווחה השתלט על רחובותינו. ייסורי העם שככה לו, ייסורי העם שאלה דובריו.
שיח הבחירות מתעקש לבטל כל ערך שאינו מתיישר עם האינטרס המיידי של סביבת נתניהו מצד אחד, או מתיישר איתו יותר מדי מצד שני. בשם הקריטריון הזה מוקרבים למולך לא רק אישים ראויים, אלא גם רעיונות גדולים וקריטיים לעתידה של המדינה. ההתנפלות הבלתי מידתית על אדלשטיין וכינויי ה"בוגד" שספג השבוע, מסכנים את מעמדם של איש ראוי ורעיון עוד יותר ראוי גם יחד. ממרום משרתו המכובדת נדרש יו"ר הכנסת לבחור בין שתי אפשרויות לא אטרקטיביות במיוחד: לאמץ את עמדת היועץ המשפטי לכנסת, נוכח ריבוי החתימות, לטובת כינוס המליאה; או לגלגל את ההחלטה לבג"ץ – אותו בג"ץ שהימין הישראלי נלחם בגאון נגד התערבותו בהחלטות לא לו. בחירתו של אדלשטיין נדמית שגויה אם כל רצונך לזכות בליטוף רה"מי מחמם לב, אולם למען האמת, סביבת נתניהו צריכה להודות ליו"ר הכנסת על צעדו זה.
העברת ההחלטה לידי בג"ץ, אילו אפשר זאת אדלשטיין, הייתה אות קלון חמור לכל לוחמי חירות נבחרי הציבור. לא ייתכן שמי שאמון על כבודה של הכנסת ועל שמירת כוחה כרשות המחוקקת והקובעת, ירכין ראשו נוכח הגלימה השחורה, רק משום שהחלטה עצמאית עשויה להעמיד אותו באור לא מחמיא. אי אפשר מצד אחד לזעוק נגד חתירה משפטית תחת רצון העם, ומצד שני לתת לאותו כוח משפטי לקבל החלטה פרלמנטרית.
וזה לא הכול. העברת ההכרעה לידי בג"ץ הייתה מסוכנת בפני עצמה. בית המשפט, בסבירות גבוהה, היה מורה ליו"ר הכנסת לפנות אחר כבוד ליועץ המשפטי שלו ולעשות כדברו. במקרה כזה, לא רק שהמליאה הייתה מתכנסת לדון בחסינותו של נתניהו, אלא אף היה נקבע תקדים שמייתר כמעט את בית הנבחרים הישראלי. עד עכשיו הקפידו היועצים המשפטיים לכנסת ולממשלה לחתום גם את ההמלצות החריפות ביותר שלהם בהבהרה כי ההחלטה הסופית היא של השר הממונה או כל נבחר ציבור אחר. אילו נוצר תקדים שבו החלטה דרמטית כל כך נתונה בידי יועץ משפטי, הבהרות אלה היו נעלמות ממכתבי היועמ"שים לדורות. כנסת ישראל הייתה הופכת אז למשרד פקידותי שכותב טיוטה לחוק, כשמערכת המשפט היא המחליטה אם לתייק אותו או לשלוח אותו אחר כבוד למכונת הגריסה.
אולם בניגוד לאווירה הציבורית שיצרו מתנפלי אדלשטיין, מפלגת הליכוד איתנה ומורכבת יותר משחושבים. במקביל לגינויים היו רבים, טובים וקובעים שתמכו בהחלטת יו"ר הכנסת וחיזקו את ידיו. הם לא סתם צייצני רשת אלא ראשי ערים וראשי רשויות מקומיות, בעלי פז"ם ליכודניקי ארוך מזה של רוב המשסעים, נטולי חוש הראייה המרחבי. מצדדיו של אדלשטיין הצליחו להבין שהמעמד מחייב, וכי מי שנושא במשרה רמה כמו יושב ראש כנסת ישראל – ממלא מקום נשיא המדינה בשעת הצורך – לא יכול להתעלם מהמחיר שמהפך משפטי כזה עשוי להביא עמו. דווקא בגלל שהוא איש ימין. דווקא בגלל שהוא ליכודניק.

לתגובות: orlygogo@gmail.com
