יום רביעי בערב, ליל הגשת הרשימות לכנסת ה־23, ייזכר לדיראון עולם בפוליטיקה הציונית־דתית. שום במאי לא היה מתכנן טוב יותר את שיאו של הפיאסקו המוסרי שעברה הפוליטיקה הציונית־דתית בשבועות האחרונים. זה היה פינאלה מושלם לשבועות ארוכים של בוקה ומבולקה שהלכה והתעצמה בקצב מסחרר. הדברים לא הופיעו בבת אחת: הם הלכו והתפתחו, הלכו והידרדרו, כמו שהטיפשות והסירחון עולות בהדרגה משלב לשלב.
זה התחיל בהסכם של הרב רפי פרץ עם איתמר בן־גביר, טעות פוליטית וערכית ממדרגה ראשונה. אבל זו הייתה רק פצצת הסירחון הראשונה. בצלאל סמוטריץ' הרגיש נבגד ובצדק, אבל הבגידה הזו עדיין לא הייתה סיבה מספקת לתגובה הילדותית שלו. במשך שבועות אחדים נותרה עדיין החרפה ממוסגרת ליחסים בין השניים האלה בלבד, ואז בא יום שני, והעלה גם את הימין החדש לבימת המחזה המרהיב הזה, ודווקא למרכזה.
ראוי לשים לב לרקע המוקפד שיצר הבמאי לעלילה המתפתחת, כשדאג להציג בהבלטה את מה שהתרחש בשמאל הישראלי. שם דווקא התגלו המבוגרים האחראים. עמיר פרץ מחל על כבודו והצטרף למרצ והמחנה הדמוקרטי. אפילו סתיו שפיר ידעה לנהוג באחריות ולפרוש.

עד שהצהירו נפתלי בנט ואיילת שקד, ביום שני, על התמודדות עצמאית של הימין החדש, הם נראו מצוין ורבב לא דבק בהם. ההתנהלות שלהם הייתה עקבית, והיו בה היגיון פוליטי והיגיון מוסרי. בנט הלך אחר ליבו ונראה נחוש בהחלטתו שהציונות הדתית תלך בשני ראשים: הוא ושקד מזה, וסמוטריץ', הרב פרץ ובן־גביר מזה. זו נראתה אסטרטגיה הגיונית. מהלך כזה היה ממצה את הקולות באגף התורני מחד גיסא, ומאפשר לבנט ושקד להביא קולות ממעגלים נוספים מאידך גיסא. מהלך נועז, פורץ דרך ולא נטול סכנות, אבל גם עתיר סיכויים. סביר ששני הראשים היו עוברים את אחוז החסימה. הייתה במהלך הזה גם ישרות מוסרית; אתה לא רוצה ללכת עם בן־גביר? זכותך, אך לפחות השארת לו דרך פוליטית סבירה.
אבל בליל יום שני, אחרי ההצהרה ההיא, קיבל בנט רגליים קרות, שינה את האסטרטגיה והחליט לצרף אליו את סמוטריץ'. התוצאה הפוליטית ההכרחית הייתה שבנט כבר לא יוכל להביא קולות ממעגלים נוספים, שכן סמוטריץ', שלא בצדק, מבריח אותם – ומנגד, פרץ ובן־גביר יתקשו לצלוח את אחוז החסימה.
זה היה סיום מושלם להידרדרות המוסרית והפוליטית של נציגי הציבור הדתי בפוליטיקה הישראלית. בושה וחרפה
היה היגיון בהחלטתו של בנט לשנות את האסטרטגיה וללכת בראש אחד, אבל היה עליו ללכת עם ההיגיון הזה עד הסוף. אי אפשר לעצור באמצע הדרך. ממה נפשך, סמוטריץ' כבר מבריח את עיקר המעגלים הנוספים. לבן־גביר כבר לא נותר את מי להבריח. אבל גם את המתחייב מהאסטרטגיה הזו בהיבט הערכי והמוסרי בנט היה צריך להסיק. החכם עיניו בראשו. נכון שבן־גביר בעייתי מכמה סיבות, אבל הוא לא פסול. אם החליט בנט ללכת בדרך הזו, היה עליו לצרף את בן־גביר לא כי הרב פרץ התחייב לכך, אלא כי הוא כלול בהכרח בחבילה הזו, הן פוליטית הן מוסרית.
הגיוני ללכת בשני ראשים. הגיוני גם ללכת בראש אחד. אבל אי אפשר ללכת על ראש וחצי – ודווקא באפשרות הזו בחר בנט. זה הגורם העיקרי לפינאלה של יום רביעי בלילה, שכלל סחר־מכר פוליטי מהסוג הירוד ביותר; מעבר מהיר של כל מיני מועמדים מכאן לשם; לחץ, תבהלה והיסטריה של הרגע האחרון. אבל עיקר הביזיון היה בכך שהרב רפי פרץ, רב בישראל ושר החינוך, אולץ לבגוד. בן־גביר נותר נכלם, מבוזה ונבגד. הכתם המוסרי והערכי שהיה כביכול בהליכה עם בן־גביר היה כאין ואפס לעומת הביזיון המוסרי שבהתנהלות הזו.
זה היה סיום מושלם להידרדרות המוסרית והפוליטית של נציגי הציבור הדתי בפוליטיקה הישראלית. בושה וחרפה.
אבל לא אלמן ישראל. גם לא הבמאי. נתניהו כבר לא צריך לשתות קולות לימינה. עכשיו מוטל עליו לוודא שהיא תעבור את אחוז החסימה, שכן לאור הפיאסקו הזה רבים וטובים עלולים להתרחק ממנה. גם בן־גביר יכול להיות רגוע. בנט, שקד, הרב פרץ וסמוטריץ' עשו לו את העבודה. הם לא יכלו לבנות לו קמפיין צודק ואפקטיבי יותר. כנראה לראשונה תוכל עוצמה יהודית לעבור את אחוז החסימה ולהיכנס לכנסת בזכות עצמה ובלי טובות. מי יודע, יכול להיות שזה באמת מה שיציל בסופו של דבר את הימין.