לפני כחודשיים דיבר פרופ' דניאל פרידמן, שר המשפטים לשעבר, בכנס המשפט באוניברסיטת חיפה. הוא תיאר את המצב המשפטי הקלוקל בישראל, ודבריו, כרגיל, היו נוקבים ומדויקים. לקראת סיום הגיע פרידמן לסוגיית החסינות ("חיסיון" בלשונו). בעבר, אמר, גורמים פוליטיים שונים נהנו מחסינות מפני העמדה לדין: "ראש הממשלה, שרים, חברי כנסת, נשיא המדינה", אבל עם השנים החסינות לנציגי הציבור התפוגגה ואוינה על־ידי מערכת המשפט. לסיום זרק פרידמן פצצת מצרר משפטית: "יש חיסיון אחר, יש חיסיון שקיים במערכת המשפט", אמר, והזכיר את פרשת רות דוד והחשד שלא נבדק לשיבוש הליכי משפט במקרה חיים רמון. "אז אולי יש חיסיון שאיננו כתוב בספר החוקים?" שאל, "ואולי נאמר עוד משהו: מי זוכה בחיסיון? השליטים במדינה".
פרידמן צודק. שיכרון הכוח המשפטי, לצד האינדוקטרינציה החריפה שהמשפטנים עוברים, הפרידו בישראל בין שני תחומי פעולה שלטונית שונים, שחלים עליהם אמות מידה שונות לגמרי. בצד אחד עומדים הפוליטיקאים, בעיקר מצד ימין, שנחשבים מושחתים עד שתוכח חפותם. בצד השני עומדים המשפטנים, גדושים להתפקע מסמכויות שנטלו לעצמם, זכים וחפים כמלאכים המרחפים מעבר לכל פיתויי השררה, שמלאכתם, גם כשהיא נחשדת כנגועה בשחיתות שלטונית ואישית, מצוירת כמופת מוסרי של טוהר מידות.
חסינות, בשימושה במקור הרומי, הייתה סוג של פריווילגיה. בעל החסינות קיבל פטור מחובות מסוימות שחלו על אזרחים אחרים (למשל גיוס לצבא). גם המונח פריווילגיה מגיע מן הלטינית, ומשמעותו "חוק פרטי", כלומר, חוק שמחריג מישהו מסוים. הסגנון הימי־ביניימי הזה מאפיין את מעמד המשפטנים שלנו. הם נהנים מחסינות מוחלטת; אין עליהם שום פיקוח אמיתי, אין סנקציות, הם אינם נחקרים, שיקול דעתם אינו נבדק – להוציא, במקרים נדירים, על־ידי בני מעמדם ומקצועם, שבעיקר טובת הגילדה מול עיניהם. מדובר במעמד פריווילגי מובהק, שאינו נושא באחריות, אין לו ניסיון במדיניות, אין לו ידע רלוונטי לרוב החלטות השלטון, אבל הוא הצליח לזַכות את עצמו הן בסמכות והן בחסינות גורפות.
על רקע זה מבקש נתניהו מהכנסת שתעניק גם לו חסינות זמנית, המנומקת בפגיעה בדמוקרטיה וברדיפתו האישית והזדונית. הקריאה בבקשתו היא עניין מדכא למדי. נחשפת שם מסכת של הטעיות מצד מערכות המשפט, אכיפה בררנית ושיקול דעת שהוא לכל הפחות תמוה. אדם בעל יושר מינימלי, גם אם הוא סבור שנתניהו אשם או צריך לפנות את מקומו, יתקשה להישאר אדיש. אפילו אם רק חלק קטן מהדברים נכון, העובדה שמערכת האכיפה מרשה לעצמה להתנהל באופן בריוני (שלא לומר עברייני) שכזה כשמדובר בראש ממשלה, צריכה לטרוד את שנתו של כל שוחר דמוקרטיה.
כאילו כדי להדגיש את הפריווילגיות השמורות למשפטנים, הציב את עצמו השבוע בחזית יועמ"ש הכנסת, איל ינון, שכאשר נדרש להקים ועדת כנסת שתדון בחסינות, לא מצא קושי בעובדה שבת זוגו עובדת כמשנה ליועמ"ש, פרקליטה בכירה שעוסקת בתיקי נתניהו. בהסדר ניגוד העניינים שלה נכתב בפירוש: "בן זוגי, עוה"ד איל ינון… לא יהיה מעורב בטיפול בעניינים המצויים בטיפולי", וברור לכל בר דעת שגם לולא הסתירה להסדר המפורש, מדובר בכשל של נראות ציבורית שזועק לשמיים.
חלילה לנו מלהקל ראש בניגוד עניינים, שהרי המשפטנים לימדונו שמדובר בעניין חמור במיוחד. לראיה, כתב האישום נגד נתניהו רווי בו. למשל, סעיף 20 בכתב האישום בפרשה 4000 מאשים את ראש הממשלה שביחס לשאול אלוביץ' "העמיד עצמו בניגוד עניינים בין תפקידיו הציבוריים לבין ענייניו הפרטיים". גם ביחס למילצ'ן נאמר, בסעיף 32, שנתניהו "פעל במילוי תפקידיו הציבוריים בניגוד עניינים חריף". סוגיית "ניגוד העניינים" מפורטת בכמעט 20 סעיפים בכתב האישום והיא חלק מרכזי ממנו. אם כן, המערכת המשפטית עוסקת בניגודי עניינים ברצינות תהומית, שמתורגמת מבחינתם לעבירת הכלבו הפלילית "מרמה והפרת אמונים".
זאת אומרת, "ניגוד עניינים" הוא עניין חמור עד מאוד, עד שהוא מגיע לגילדה המשפטית שאליה משתייך יועמ"ש הכנסת. כי משפטנים, כדאי לדעת, נהנים מחסינות מעמדית מפני האשמה בניגודי עניינים. ינון עצמו, כך מסרו מקורביו, שקל להשעות עצמו מעיסוק בתיק, אבל מייד התעשת ובישר נמרצות: "לא אכנע לטרור כלפי הפרקליטות ומערכת המשפט". במילים אחרות, ינון הבין שכשל, אבל במהרה נזכר שהוא פטור מהנורמות שאצל פוליטיקאים נחשבות מרמה והפרת אמונים, ובמקום לקבל אחריות על מעשיו, הוא זעק שחשיפת כשליו היא "טרור". כי למלאכי המשפט יש פריווילגיות. להם מותר לקבל מתנות, להיות ביחסי תן־וקח עם עיתונאים, לקבל סיקור אוהד, להדליף, וכן, גם לפעול בניגוד עניינים.
שדה מוקשים
הדברים הללו מדגימים, לטעמי, שבקשת החסינות של נתניהו מוצדקת מאין כמותה – ובכל זאת אני סבור שמוטב שלא היה מבקשה. שלוש סיבות לכך. ראשית, את נתניהו מאפיינת אמנם יכולת הכלה בלתי שכיחה; כשהוא רואה טובה גדולה יותר, הוא מסוגל להכיל התקפות עד שלפעמים הוא אפילו ניזוק ציבורית. אבל כאשר נתניהו מפסיק להכיל, הוא מאמין בכל מאודו בהתקפה ובהפגנת עוצמה. והנה, לראשונה בקריירה שלו, נתניהו משחק הגנה. הוא מבקש את עזרת הכנסת, שתגן עליו מפני מערכת המשפט. זהו שינוי דרמטי במודוס אופרנדי (שיטת הפעולה) שלו, והפגנת החולשה הזו עשויה להיות בעלת השלכות פוליטיות וציבוריות משמעותיות ובלתי צפויות.
שנית, בקשת החסינות מחלישה את נתניהו פוליטית. גם כך החקירות פגעו במעמדו, אבל זה כאין וכאפס לעומת בקשת החסינות, שהופכת אותו לתלוי באופן אישי בחסדי שותפיו הפוליטיים. הוא הופך לבעל חובם המובהק, והדרישות והציפיות ממנו מצד סיעות הכנסת שיתמכו בו צפויות להרקיע שחקים ולהקשות עליו – ועלינו – מאוד.
שלישית, וזו הנקודה החשובה ביותר, מערכת המשפט זקוקה לרפורמה מקיפה. נתניהו מבין זאת היטב; יש שיטענו שהבין זאת רק בגלל תיקיו האישיים, אבל מה בכך, העיקר שההכרה הנדרשת התעצבה. הבעיה היא שההתמודדות עם מערכת המשפט היא מאבק קשה, סיזיפי ומסוכן לפוליטיקאים. לכן הם תמיד יעדיפו להתחמק ממנה, לדחות אותה ולברוח מהזירה – ובדיוק את זה החסינות מאפשרת להם.
החסינות תפתור באופן זמני את הבעיה האישית, אך תותיר את עם ישראל ונציגיו תחת שבט המשפטוקרטיה הפריווילגית. 
