דבר אחד אפשר להגיד בוודאות על העשור האחרון: אמריקה נהייתה מקום לא בטוח ליהודים. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, של "חיה ותן לחיות", שאפשרה ליהודים את החופש והביטחון להיות הם בכל צורה שהיא – הפכה להיות הרבה פחות נוחה ליהודים במרחב הציבורי. האנשים שרוצים לחבוש כיפה או שטריימל ברחוב, שרוצים לפקוד את בית הכנסת, להדליק חנוכייה או לרכוש במרכול כשר, הם הפכו להיות מטרה.
קו השבר היה הפיגוע האנטישמי בבית הכנסת 'עץ חיים' בפיטסבורג, שבו נרצחו 11 מתפללים, האירוע האנטישמי הקטלני בתולדות ארה"ב עד כה. ומאז, אירוע רודף אירוע, פיגוע רודף פיגוע. אירוע הדקירה ההמוני בעיירה מונסי בחנוכה, אירוע הירי הרצחני במרכול הכשר בניו־ג'רזי, הצתה ב"ישיבה יוניברסיטי" בניו־יורק, פיגוע רצחני בבית כנסת של חב"ד בסן־דייגו, אירוע ירי מחוץ לבית כנסת במיאמי – כל אלה הם רק חלק קטן מהמקרים, האירועים ששומעים עליהם כאן. יש עשרות שלא שומעים עליהם. חרדים בברוקלין הפכו למטרות ניידות ברחוב, האלימות נגדם גוברת – קטנה, גדולה, ובעיקר משפילה.
הבעיה שלהם היא גם הבעיה שלנו. חלק מהמענה שלנו הוא להחזיק כאן אומה פורחת שהיא בית, גם לעת צרה וגם לעת שגשוג, וכשהשמיים מתקדרים צריכים שם יותר מזה
שלא נתבלבל – החרדים הם כולנו. הם רק חוטפים ראשונים, כי אצלם הסממנים היהודים הכי בולטים. על פי נתונים של הליגה נגד השמצה, בשנה האחרונה נרשמו 1,879 מקרי אנטישמיות בארה"ב. זו עלייה מבהילה של 21 אחוזים משנה שעברה, והיא מגיעה מכל כיוון. כשמסתכלים על זהות המפגעים, הם מגיעים בלבן ובשחור, מימין גזעני ושונא זרים ומשמאל אסלאמיסטי או עטוי מסכה שונאת יהודים אחרת. הנשיא טראמפ רחוק מלעודד אנטישמיות, בניגוד למה שזועקים כאן משמאל בניצול פוליטי־ציני של המצוקה. בכלל, באירועי מונסי וניו־ג'רזי, המפגעים לא היו מה"עליונות הלבנה" אלא מהאוכלוסייה האפרו־אמריקנית. הרשויות באמריקה דווקא מנסות להילחם בתופעה בכל כוחן. הן מתגברות אבטחה, יוצאות פומבית נגד ביטויים אנטישמיים, הפוליטיקאים מבטיחים להילחם, מחבקים את היהודים ומשיקים תוכניות חדשות למלחמה באנטישמיות.
ואיפה אנחנו כאן?
"תעלו ארצה", זו תשובתו האוטומטית של הישראלי הממוצע. הוא גולל את הפיד בפייסבוק, וממלמל לעצמו "מסוכן לכם? תעלו". זה לא לעניין. כשאח שלך מוטל על הקרקע חבול, אתה לא מטיף לו שיעלה ארצה, אתה מציע אמפתיה ומושיט יד. הבעיה שלהם היא גם הבעיה שלנו. חלק מהמענה שלנו לבעיה הזו הוא להחזיק כאן אומה פורחת שהיא בית, גם לעת צרה וגם לעת שגשוג, אבל אולי צריכים שם יותר מזה, עכשיו, כשהשמיים מתקדרים. "אנחנו מתפללים עליכם", אמרה סיון רהב־מאיר, שנמצאת בשליחות באמריקה הרחוקה, "האם אתם מתפללים עלינו?". וזו שאלה צורבת מאוד כי לאור הרוחות המתנשאות־מעט בארץ אחרי פיגועים בחו"ל, אני לא בטוחה מה התשובה. איך היינו מרגישים אם אחרי פיגוע חלילה בלב ירושלים, או באיתמר, היו אחינו בגולה מטיפים לנו "בואו לפאלו־אלטו, כאן בטוח יותר"? לא צריכה להיות סתירה בין גאווה לאומית ופטריוטיזם ישראלי ובין אמפתיה והושטת עזרה לאחים שמעבר לים.
לפתוח את הלב ואת הדלת
עלייה היא ערך עליון. מדינת ישראל צריכה להיות הבית הלאומי של העם היהודי בכל העולם, גם כשהוא מפוזר בעולם, היא צריכה להיות ה־מקום של היהודים. אבל אם השיקול הוא רק ביטחון אישי, זה לא תופס. נכון שהוא חלק ממכלול השיקולים וההתלבטויות, אבל ייתכן שבמלבורן שבאוסטרליה בטוח יותר ליהודי מאשר בקריית־ארבע. אז מה, לא לגור בחברון? בטח לגור. כי ביטחון אישי הוא חלק מהפסיפס. הסיפור של ישראל הוא הרבה מעבר לזה.
מה גם שכאשר חושבים על זה, ומסתכלים באמת, לא ממש בטוח להיות יהודי דווקא כאן בישראל. כאן התפוצצו אוטובוסים, כאן נדקרו ונדרסו יהודים רק כי הם יהודים, על היישובים שלנו יורים רקטות, כאן בהר הבית אסור ליהודי למלמל תפילה, כאן מציבים עוד חומה ועוד בטונדה כדי להתגונן מפני טרור אנטי־יהודי. כאן.
ובכל זאת יש הבדל, ובכל זאת בסוף ישראל היא כן התשובה למי שמחפש זהות יהודית גאה עם ראש מורם לאורך זמן. כי כמה שהחיים יהיו טובים בוואלי בלוס־אנג'לס, בסוף אתה הזר שם, וכאן, למרות הקשיים והאתגרים – אתה בעל הבית, אתה המחליט, זה בידיים שלך. סבא שלי, שמעון אברהם ז"ל, סירב כל חייו להוציא דרכון רומני. אף שהוא אהב לבקר שם, אהב את הנוף, הטעמים והזיכרונות, הוא סירב בכל תוקף להיות בעל בית במקום אחר שהוא לא ישראל. שם הוא היה אורח, ואהב להיות אורח, כאן הוא בעל הבית.
כשאני חווה אנטישמיות, או אנטי־ישראליות בחו"ל (שזה בעצם אותו דבר), אני מתכווצת. כשאני חווה אנטי־ישראליות ואיום כאן בבית, אני לא מתכווצת, אני נלחמת. מגינה על עצמי, כותבת, מוחה, בונה, מקדמת מדיניות, חותרת למגע, מרימה את הדגל. פשוט, זה שלנו. ככה זה כשזה שלך. כאן יש לנו צבא ומשטרה – שלנו, בתי משפט – שלנו, ממשלה וקבינט – שלנו. הם לא מושלמים, הם מלאים חורים, אבל מה שנעשה מהם זה מה שיהיה. לאנטישמיות אין מרפא. באנטישמים צריך להילחם. בטווח הארוך, ספק אם יש משהו שיכול לתת מענה לאנטישמיות בחו"ל, ואילו כאן בישראל זה בידיים שלנו.
"עברו הימים שבהם היה נכתב ונחתם גורל עמנו", כתב ז'בוטינסקי ב־1930. "לא כך בימינו – כי עתה אנחנו כותבים אותו ואנחנו חותמים, ומה שנכתוב יישאר ומה שנחתום – נשלם". הוא איחל לעם היהודי להיות בצד האקטיבי, שלוקח גורלו בידו, ולא סומך רק על הנס.
ולכן, ההתייחסות שלנו אל אחינו מחוץ לישראל צריכה להיות רגישה ומורכבת. מכילה, מבינה ועוזרת. אסור לנו להיות אדישים או מתנשאים כלפי הפגיעה בהם שם, להטיף להם כשהם בצרה זה דוחה, ובד בבד – מותר לנו לפתוח את הלב ואת דלת הבית. להבין, יחד, שהפרק הכי חשוב בהיסטוריה היהודית נכתב כאן, בארץ הקודש, בסיפור המדהים הזה שקוראים לו מדינת ישראל.
