נח בני הקטן והמתוק כבר בן חצי שנה. לא מזמן הכנסנו אותו לגן פרטי, ומאז אני והוא בקושי נפגשים. כשאני אוסף אותו בארבע ורבע אחרי הצהריים הוא כבר גמור מעייפות. אין לו כוח לזחול ואין לו כוח לאכול ואין לו כוח אליי, ובעיקר אין לו כוח לחיה, אחותו הנודניקית, שמציקה לו, שוב ושוב. היא ניגשת אליו, ונוגעת לו בלחיים, ואומרת, נוווואאאאאחחחחח, נווווואאאאאחחחחחח, עד שהוא בוכה, ואז אני צועק עליה שתפסיק להציק לו, וגם היא נעלבת ובוכה, ואז אני מוצא את עצמי באיזה גן משחקים מסריח בתל אביב, עם שני ילדים בוכים. איזה סיוט. לפעמים מתחשק לי לבכות ביחד איתם, לצרוח ולצרוח, עד שהם יסתמו. אבל בגלל שאני מבוגר, אני מתאפק ומתעשת ומחניק את הבכי שלי. ובמקום לצרוח אני מרגיע אותם, ומרים אותם, ומלטף אותם, ומשחד אותם בממתקים, וכל ההורים המושלמונים של תל אביב מסתכלים עליי, ואומרים לעצמם, תראו, תראו את האבא המסכן הזה, והם צודקים, אין לי מה להגיד, לפעמים אני אבא מסכן.
בקיצור, נח כבר בן חצי שנה, ועדיין, למרות ניסיון החיים הלא מבוטל שלו, הוא מסתובב בעולם הזה ומנסה לינוק מהכול. את הכול הוא יונק! איזה טרלול מטורלל. הוא מנסה לינוק את הידיים שלו, ואת הצעצועים שלו, ואת הבגדים שלו, ואת העגלה שלו. הוא מנסה לינוק את הבובות שלו, הוא מנסה לינוק את חיה, הוא מנסה לינוק את החבילה של המגבונים. את הכול הוא רוצה לינוק, כל הזמן, כל הזמן. וכשאני מחזיק אותו הוא מנסה לינוק גם אותי, את הידיים שלי, ואת האף שלי, ואת האוזניים שלי, הוא מנסה לינוק את הכול. איזה הזיה.
אני יודע שהוא יונק, כן, כן, כמובן שהוא יונק, ועדיין, זה קצת הזוי שהוא מתעקש ככה לינוק את הכול כל הזמן. הרי רוב מוחלט של הדברים שהוא מכניס לפה לא ממלאים לו את הבטן בחלב. ובכל זאת הוא מנסה לינוק אותם, את הכול הוא מנסה לינוק, כל הזמן ממש. מה זה הדבר הזה. בשבת שעברה יצא לי לשבת על הרצפה לידו, במשך שעתיים בערך, ולהסתכל עליו בפעולה. הפעוט המתוק והמגוחך והחרוץ שלי לא התייאש. אפילו את הרצפה הוא ניסה לינוק. אוי ואבוי.
****
יום אחד נח יגדל ויבין שיש דברים שאפשר לינוק, ויש דברים שאי אפשר לינוק. יום אחד הוא יגדל ויבין שיש רגעים משמעותיים, ויש רגעים שהם סתם, יש אנשים חשובים, ויש אנשים שהם סתם, יש מקומות מופלאים, ויש מקומות שהם סתם, יש חוויות מדהימות, ויש חוויות שהן סתם. יום אחד החיים שלו יתמלאו בהיררכיה. התודעה שלו תהפוך לתודעה מסוננת. את זה אפשר לינוק, ואת זה אי אפשר לינוק. מזה אפשר ליהנות, ומזה אי אפשר ליהנות. מזה אפשר להתרגש, ומזה אי אפשר להתרגש. יום אחד הוא יבין, ככה עובדים החיים, אין טעם לינוק את הכול.
החיים שלנו כל כך עלובים. אנחנו בוחרים רגעים והופכים אותם למשמעותיים יותר. מחר שבת, היום יום הולדת, אביב הגיע פסח בא. לפעמים יש רגע חשוב, אבל רוב הזמן סתם. החיים האלה כל כך עלובים. אנחנו בוחרים מקומות והופכים אותם לחשובים יותר. תראו את ההר הגבוה הזה, את בית הכנסת היפהפה הזה, את מוזיאון השואה המטלטל הזה. הם חשובים, אבל רוב העולם לא חשוב. רוב העולם סתם. החיים כל כך עלובים. אנחנו מתאהבים במעט מאוד אנשים, ומתגעגעים למעט מאוד אנשים, ומתנשקים עם מעט מאוד אנשים. רוב האנשים סתם. אי אפשר לינוק את הכול.
****
קהלת כתב פעם שהכול הבל הבלים, וקהלת צדק, אבל למשפט הזה שלו יש שני צדדים, כי אם הכול הבל, אם הכול סתם, באותה המידה, ואם אין ימים חשובים יותר, ומקומות משמעותיים יותר, ובני אדם אהובים יותר, אז כל הימים חשובים, וכל המקומות משמעותיים, וכל האנשים אהובים. זאת האמת המופלאה שקהלת העניק לנו. זאת התקווה הצלולה שיושבת לו מתחת לדיכאון. אם הכול הבל, אז הכול לא הבל, ואפשר לינוק את הכול.
נח בני הקטן רק בן חצי שנה, ובכל זאת הצדק עימו. את הכול אפשר לינוק, את הכול כדאי לינוק. אנחנו, המבוגרים, חיים את החיים המצונזרים והמודבקים והמוגבלים והשלווים שלנו, בתוך כלוב זהב עלוב של היררכיות וסדרים. מה נעשה בלי הסדר הזה, מה נעשה בלעדיו. מה נגלה, שכל הימים הם סתם, וכל המקומות הם סתם, וכל האנשים הם סתם. מה נגלה אם השקרים הללו יתמוססו לנו. שכל הימים מופלאים, וכל המקומות מדהימים, וכל האנשים מרגשים, את כולם אפשר לאהוב, את כולם אפשר לחגוג.
אוי ואבוי לנו, איך ייראו החיים שלנו אם נגלה את האמת הפשוטה, הצלולה, השוקקת הזו, שהכול הבל הבלים, בקטע טוב, כלומר שהכול פלא, ושהכול חסד, ושהכול אור, ושהכול חשק, ושהכול חם וסמיך ומשביע וטוב, כמו חלב אם. אוי לנו ואבוי לנו, איך זה קרה לנו שגורשנו ככה, מגן העדן שלנו, לתוך עולם מצומצם ועלוב שכזה. אוי לנו, איך זה קרה לנו ששכחנו שאפשר לינוק את הכול.
