כבר הרבה זמן שאני מתלבטת איך להתייחס לוויכוח הלוהט התורן בימין סביב נתניהו: נכס או נטל. אודה שגובה הלהבות הרתיע אותי מלנסות להציג עמדה שבטח תעצבן את כל הצדדים, כשכולם בכל מקרה נמצאים בסף סיבולת נמוך. אבל כמו שנהוג במחוזותינו, ויכוח מפנה מקומו לקונצנזוס שמפנה מקומו לעצבים הבאים.
השמאל היה זה שקבע משוואה לפיה נתניהו הוא המונע הקמת ממשלה. כל ראשי המפלגות לא מוכנים לשבת איתו בכלל, בטח מאז שהוגשו נגדו כתבי אישום. לכן הם מנגנים כבר חצי שנה על עצבי הימין ואומרים: "רק תזיזו את ביבי והממלכה שלכם". זה לא נכון. אין סיבה שבעולם שהימין ידיח את נתניהו לפי תכתיבי השמאל – שגם הוא לא ניצח בבחירות. כמו כן, אין בעיני סיבה שנתניהו – שמשוכנע בחפותו – יפנה את מקומו לאחר ויאבד את התפקיד שהשיג בכוח דמוקרטי לחלוטין.
לא תמיד נוח לחיות בדמוקרטיה. אם מפלגות קיצון מימין או משמאל היו זוכות בעשרות מנדטים ומקימות ממשלה שפועלת על פי הקו האידיאולוגי שלהן, הייתי חוטפת בחילה קשה. אבל זה המשחק הדמוקרטי, ולפעמים כולנו צריכים שני כדורי אקמול כדי להרכין ראש בפני מה שהוא מייצר.
בדמוקרטיה הזו, בנימין נתניהו עומד בראשות הליכוד, שזכה בלמעלה מ-30 מנדטים פעמיים בחצי השנה האחרונה כשמצבו המשפטי ידוע. אם ייבחר שוב לראש המפלגה בפריימריז, הוא יוכל להמשיך לכהן בין אם אתם אוהבים את זה ובין אם לא. למה? כי לפי הכללים שכולנו חתומים עליהם, נתניהו עוזב את המגרש הפוליטי בשני תנאים: 1. הוא לא נבחר בפריימריז. 2. הליכוד לא מקבל מספיק מנדטים והוא לא מתמודד על ראשות ממשלה.
אלו בימין שמיישרים קו לדרישת השמאל להזזת נתניהו בכלים לא דמוקרטיים, במטרה לשמר את השלטון, טועים פעמיים. פעם אחת בכניעה לכללי משחק לא דמוקרטיים שקובע השמאל, ופעם שנייה כי הימין לא יכול לנצח ככה. לא כי נתניהו הוא חזות הכול, אלא כי יש דרך: פריימריז, בחירות וחילופי שלטון. מה גם שעד לרגע כתיבת שורות אלה לא נמצא בימין מנהיג בעל שיעור קומה שמצליח לגייס תמיכת 61 חברי כנסת. בליכוד לא נותנים לאיש יד בכיוון הזה. אז מה יגידו אזובי מפלגות הימין הקטנות? ועוד משפט על זה: הדרישה של סער לפריימריז מוצדקת – אבל רק לקראת בחירות נוספות.
זו עמדתי. היא מורכבת, ואני בטוחה שיש מי שכבר מנסח כמה קללות עסיסיות כמיטב המסורת ברשתות החברתיות. ובכל זאת נעבור לשאלת השאלות של העת האחרונה: האם לוויכוח הזה בין הימין שרוצה לשמר את נתניהו במקומו לבין הימין שאומר השלטון קודם לפרסונה מותר להתקיים. להפתעתי, יש מי שחושבים שלא והם מגדפים את כל מי שמעז לחשוב אחרת. בעיניהם על הימין, ובפרט הימין המתנחלי, להוקיר תודה לנתניהו על כל שעשה ועכשיו ביתר שאת להתייצב מאחוריו.
אבל מונח כמו 'הכרת הטוב' שמור להורים, או חיילים, או בנות שירות ומתנדבים ורופאים, ולא לפוליטיקאים. הכרת הטוב בשדה הפוליטי נמדדת בקלפי, וגם כאן לא מדובר בהכרת הטוב אלא הבעת אמון שיכולה להשתנות בהתאם לסט הערכים של כל מצביע פוטנציאלי כשהוא מנתח את מפלגות השונות ומחליט עם מי הוא מזדהה ביותר. הגישה הזו, לפיה על הימין להרכין ראש בפני נתניהו, מתעלמת מזכותו של כל אדם באשר הוא אדם לבחור ולבחור כל בוקר מחדש במי שבעיניו הוא הטוב ביותר. נתניהו, סער, גנץ או פרץ. זו מהות הבחירה.
ולסיום, אמנם אני לא חושבת שנתניהו צריך לזוז ממקומו, אבל אני חושבת שהוויכוח בנושא לגיטימי. הרצון לסתימת פיות בימין הוא כוחני, בטח כשהוא שם על המוקד ציבור מובחן: המתנחלים. בואו ננסה ללמוד מורכבות בעידן של שיח פשטני במיוחד: אני לא מתנחלת. מעולם לא הייתי. אני מזרחית שגדלה בפריפריה והיום מתגוררת בירושלים. אני כותבת בעיתון ימין שחלקים ממנו מגיעים מההתיישבות. בעיתון שלי יש מקום למגוון דעות כמו אצלכם במשפחה או בבית. ואני חושבת שזו חוצפה להוביל קו של סתימת פיות לאנשים שחושבים שונה ממני.
נתניהו או לא נתניהו, ימין או שמאל, קרמבו מוקה או וניל – בואו ננסה ללמוד מחדש איך לא להסכים אחד עם השני.
חורף נעים.
