1. בשבוע החולף געשו הרשתות החברתיות במחוזות הציונות הדתית בשאלת הזנות והצדקתה, או לפחות חוסר גינויה. זה קרה גם בעקבות הטור שכתבתי על הביקור במועדון החשפנות 'פוסיקט', וגם בשל סערת 'עטרת כהנים' והטענות לשימוש בזונות לצורך גאולת בתים, על פי תחקירו של ניר חסון ב'הארץ'. במרכז הסערה לא עמדו אנשי העמותה אלא תומר פרסיקו ויואב שורק, שני הוגי דעות שהציגו עמדות מנוגדות בסוגיה. הסערה גברה לאחר שפרסיקו פרש מהנחיית אירוע יחד עם שורק, בנימוק שבעצם עבודתם המשותפת הוא "מכשיר את עמדותיו" של עמיתו. בעיניי, זו תגובה טוקבקיסטית. אם שניים כאלו לא יכולים לעבוד במשותף – מה יישאר לנו? עקבתי מקרוב אחרי הוויכוח ולא יכולתי שלא להתמלא עוגמת נפש לנוכח עדת המעודדות בשני הצדדים: "תודה, תודה, ההוא אידיוט ומנוול".
2. "נניח", כתב לי חבר פייסבוק בהודעה פרטית, אחרי שטען כי משתיקים את עמדותיו ביחס לסוגיה ואני סברתי אחרת, "שאני כותב פוסט ארוך יפה ומושקע, ומציג טיעון מפורט ומנומק מדוע תופעת הזנות המתקיימת כיום היא הרע במיעוטו ולכן אין להיאבק בה. מה לדעתך יקרה אחרי שאפרסם את הפוסט? בואי ננסה לחשוב על תרחיש ריאלי". ובכן, בואו ננסה לחשוב על תרחיש ריאלי. בשביל מה אתם פה. נאצות וקלשונים, או שיח מכובד ומעמיק? האם אנחנו מסוגלים עדיין לקיים דיון הוגן שיש בו מקום גם לעמדה הנחשבת בעינינו "לא נכונה", "בזויה" או "חסרת רגש"? ושלא יהיה מקום לטעות: אני שוללת הצדקת זנות מכול וכול, אבל הדיון הציבורי חשוב, ודיון מנהלים בעיקר עם מי שחושב אחרת ממני.
3. בשבועות האחרונים מורגשים משבי רוח נגדיים לקמפיין "metoo". מאה נשות רוח צרפתיות חתמו על גילוי דעת שבו הן מגנות על "הזכות להטריד", וקוראות לנשים להפסיק לעשות שיימינג לגברים ולצאת ממשבצת הקורבן הנצחי. במכתב, המנוגד להלך הרוח השולט בהוליווד האמריקנית, היו כמה ניסוחים רדיקליים ומעוררי מחלוקת ("החופש לפתות ולהציק הוא חיוני", "אונס הוא פשע, אבל ניסיון חיזור, גם אם הוא עיקש או לא מוצלח, אינו כזה, וגם גבר שמנסה להיות ג'נטלמן אינו תוקפן", "היצר המיני הוא מטבעו פרוע ואגרסיבי, אבל אנחנו מספיק חדות אבחנה כדי לא לבלבל בין ניסיון להתחיל עם מישהי ובין תקיפה מינית").
השחקנית הצרפתייה קתרין דנב הותקפה בגין חתימתה על המכתב, והשבוע הודיעה שהיא עומדת מאחורי העצומה השנויה במחלוקת, אבל מתנגדת לביטויים קיצוניים יותר של כמה מן החותמות.
גם הסופרת הקנדית מרגרט אטווד, מחברת "סיפורה של שפחה" (דיסטופיה ספרותית שהפכה לסדרת טלוויזיה, והמתארת עולם שבו נשים מנושלות מכל זכויותיהן וניצודות לשמש כשפחות), שהזהירה מפני הידרדרותו המהירה של הקמפיין לכדי ציד מכשפות חסר הבחנה, הותקפה בשל עמדותיה והואשמה במיזוגיניה. בתגובה היא פרסמה מאמר שכותרתו "האם אני פמיניסטית רעה?".
4. אז מהם גבולות השיח שלנו? האם באמת לא ניתן להשמיע דעות לא פופולריות או המנוגדות לרוח התקופה? האם בעידן הפלורליזם המלבלב וה'אין אמת אחת', לא ניתן להחליף דעות בלי שהדברים יגיעו לידי חרמות לא מרשימים במיוחד, וכינויי גנאי למי שחושב אחרת? האם יְקום המקלדות המושחזות קורס אל תוך עצמו?
הרשו לי להציג בפניכם את הגרסה המוערת (בסוגריים) והמותאמת לימינו של פסקה מעניינת מתוך "ההמון והכוח" של אליאס קנטי, סופר ומסאי ממוצא הודי־בולגרי וחתן פרס נובל לספרות. וכך כותב קנטי:
5. "הסלידה מהריגה־קולקטיבית היא צעירה מאוד לימים, ואין להפריז בהערכת חשיבותה. כיום נוטלים הכול חלק בהוצאות להורג פומביות – באמצעות העיתונים (והרשתות החברתיות). אכן, כמו דברים רבים אחרים, גם זה קל ונוח הרבה יותר משהיה בעבר (הרבה הרבה יותר נוח). הרינו יושבים לנו בשלווה ונחת בביתנו (באוטובוס, בעבודה, במטבח, נוהגים ברכבנו) יכולים לבחור לנו מתוך מאה פריטים (טריליארדי פוסטים) באלה המעוררים בנו התרגשות מיוחדת (מעלים לנו את הסעיף), ולהעמיק לנבור בהם להנאתנו.
"אנו מוחאים כף (עושים לייק ו'תודה שכתבת') ומריעים רק משבא הכול אל קיצו, ושום הרגשה של שותפות לפשע אינה ניעורה בנו לפגום בהנאתנו (להיפך, תחושת צדקנות נעימה עוטפת אותנו): הרי לא אנו אחראים לגזר הדין (בסך הכול עשינו לייק), אף לא לעיתונאים (כל קשקשן זב חוטם) המתארים את ביצועו (בסך הכול הכתרנו אותם 'אמיצים'), אף לא לעיתונים שמדפיסים זאת (איפה האחראי על האינטרנט? אני רוצה לדבר עם המנהל!). אף על פי כן, אנו יודעים בעניין זה הרבה יותר מקדמונינו, שנאלצו לא אחת לכתת רגליהם מילין רבים כדי לחזות בזה, להמתין שעות ארוכות עד שיתרחש, ולבסוף – לראות מעט מאוד.
"ההמון־הרודף משתמר בציבור קוראי העיתונים (משתמשי הרשתות החברתיות), אמנם בגרסה מתונה ומעודנת יותר (מביאים הפופקורן ומתרווחים בכורסה) – אך חסרת אחריות הרבה יותר, עקב הריחוק מן ההתרחשויות (מנפלאות העולם הווירטואלי). רב הפיתוי לומר שזוהי הגרסה הבזויה והנתעבת ביותר – ועם זאת היציבה ביותר – של המון כזה (לכשליש מאוכלוסיית העולם יש חשבון פייסבוק). מאחר שאף אינו צריך להתקהל, הוא אינו מתפזר; ולגיוון המתמיד דואגת ההופעה היומיומית (אלפית השנייה) הסדירה של העיתונים (הגיגים, לרלורים, ציוצים)".
6. בשבוע שעבר הודיע באופן רשמי מלכנו מארק צוקרברג ירום הודו, אשר ברצונו מגביר חשיפה וברצונו מוחק, ברצותו חוגג וברצונו ממוגג, על שינויים שהחברה מחוללת בפיד שלנו. צוקרברג ואנשיו גילו שפייסבוק עושה רע לאנשים ולכן בכוונתם להחזיר את פייסבוק לרעיון המקורי שלה – שמירה על קשר עם חברים ומשפחה. אבל האם בשינוי כמה שורות קוד ייעלם הצורך האנושי שלנו לחזות או להיות שותפים סבילים־פעילים בהוצאות להורג?
7. אין לי פאנץ' בטור הזה. אין שורה תחתונה. יש לי הרבה שאלות. מאין באנו – מהוצאות להורג ממשיות, ולאן אנחנו הולכים – אל הוצאות להורג וירטואליות. אני רואה את גבולות השיח הולכים ומצטמצמים, ומכירה בטענותיהם של החושבים 180 מעלות ממני ולא רוצה שהם ישתקו. זה הכול.
