בתחילת יולי 1995 ארגנו מתנגדי הסכם אוסלו הפגנת המונים בכפר־סבא. מה פתאום כפר־סבא? כי בגלל סמיכותה לקלקיליה היא הייתה סמל לעתיד הארטילרי הקודר שהימין חזה לישראל הקטנה במקרה של נסיגה לקווי 67'. "אם צה"ל יוצא הטרור נכנס", התריעה כרזת ענק מעל במת הנואמים, שאכלסה את כל מנהיגי הימין ובהם יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו. ימים אחדים לפני כן לעג להם בכנסת שר החוץ שמעון פרס: "אל תפיצו פחדים. כפר־סבא תדע להגן על חייה ואנחנו נגן על כפר־סבא, בלעדיכם ואיתכם".
איש לא דמיין אז שיום אחד יתפוצצו ליד כפר־סבא טילים מעזה, אפילו הימין הפסימי לא, אך כבר אין ספק מי צדק בוויכוח ההוא ומה קרה בסוף. צה"ל יצא מעזה, הטרור נכנס.
ב־1995 צה"ל יצא גם מערי יו"ש, אבל ב־2002 חזר, ומאז נרשמה שם צניחה תלולה במפלס הטרור. איש לא יורה מקלקיליה טילים על כפר־סבא או על תל־אביב. רק מעזה יורים. שארית תומכי אוסלו ואחרוני חסידי ההתנתקות טוענים שאלמלא יצאנו מעזה גורלם של תושבי גוש קטיף היה רע ומר, אבל נטישת עזה לא נועדה להיטיב עם המתנחלים. היא נועדה להיטיב את מצבה של מדינת ישראל, וממרחק הזמן ברור שדווקא הרעה אותו. בשבוע שבו מתפוצץ טיל עזתי בלב הארץ, ורק 14 מדינות מתנגדות להחלטת או"ם הזויה המוקיעה את ישראל על הרג "מפגינים" בדרום, אין עוד ספק שאוסלו וההתנתקות היו רעיונות עוועים. בגללן הגענו הלום.
אלף ואחד דברים רעים שלא קרו לנו כששלטנו בעזה, קורים עכשיו. בלוני הנפץ, למשל, הטילים בגוש דן ובעיקר חוסר האונים המתמשך מול תעלולי חמאס. אנקת תושבי עוטף עזה מוכיחה כי לא היה שחר לטענה שאחרי הנסיגות נוכל לטפל טוב יותר בטרור. חבל שהם לא הבינו זאת בעוד מועד. לו נרתמו למאבק הכתום של שכניהם לשעבר נגד ההתנתקות, צרותיהם כעת היו קטנות בהרבה.
בתחילת השבוע נקלעתי לפקק תנועה דו־כיווני במבואות חווארה שליד שכם. מצאתי את עצמי תקוע למשך 20 דקות בין מאות מכוניות עם לוחיות זיהוי פלסטיניות. שום סימן חיים צה"לי לא נראה בסביבה. היה קצת מעיק. אבל אז הבליחה מולי נהגת מתנחלת רגועת מבט, ואני חשבתי על גוש קטיף: צה"ל, שמצליח לאבטח את יהודי לב השומרון בלי להציב חיילים בכל פינה, היה יכול לפתור בהדרגה גם את מצוקות הקיום היהודי בלב רצועת עזה. עם קצת סבלנות הוא היה פותר, אך בשלב מסוים הסבלנות פקעה. אריאל שרון נשבר.
בכירי מפלגת העבודה אצו־רצו השבוע למושב משמרת המותקף כדי לתבוע יד קשה מול חמאס. בני גנץ – לא ייאמן – הרהר בקול באפשרות כיבושה של עזה מחדש. רק לפני כמה שבועות הוא המליץ ב'ידיעות אחרונות' ליישם את לקחי ההתנתקות במקומות נוספים, ופתאום הוא הפיק לקח הפוך.
האם תסריט כיבושה של עזה בקרוב הוא ריאלי? לא כל־כך. ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה, והדיונות העזתיות עמוקות יותר. החברה הישראלית אינה בשלה כרגע לאתגר תפיסתן מחדש ואחזקתן לתמיד. היא לא תעמוד במחיר הדמים הכרוך בכך, גם אם יהיה נמוך יחסית. אפילו צמרת צה"ל תתקשה לעמוד. כשכמעט כל גנרל משוחרר שהולך לפוליטיקה משתבץ במפלגת נסיגות, די ברור לאן נושבת הרוח במטכ"ל דורנו. הוא חרוץ, משכיל ועדיין מרתיע, אך אינו המטכ"ל ההתקפי של מלחמת ששת הימים. אימת הדין הבינלאומי כובלת אותו. התקינות הפוליטית מעצבת את תורת הלחימה שלו. הוא חזק יותר במגננה מאשר במתקפה. אם הדרג המדיני יכפה עליו מערכה כוללת בעזה, היא עלולה להיגמר רע, כמו מלחמות לבנון ומבצעי צוק איתן למיניהם. לפי שעה מוטב להסתפק אפוא במהלומות מוגבלות על חמאס, ולהתפלל שהאירוויזיון יעבור בשלום. איסמעיל הנייה עוד עלול לזכות בו.
