היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה עבדו החודש קשה כדי לרענן את הפקפוק הימני הקמאי בטוהר שיקוליו של שלטון החוק. אולי הפריעה להם ההתהדרות של שרת המשפטים היוצאת במהפכות שחוללה במערכת, והם גמרו אומר להעמיד את הציבור על טעותה. בחירות 2019, אשר הוקדמו בשבעה חודשים עקב התערבות בג"צית סדרתית בהכרעות הכנסת (חוק הגיוס), נחתמות עם טיוטת כתב אישום שמשרתת צד אחד בבחירות ועם המלצת פסילה של מועמד בולט בצד השני.
אף שמיכאל בן־ארי הורשה לרוץ לכנסת (כפוף לאישור בג"ץ), יהיה קשה לשכוח שהיועץ והפרקליט פסלו אותו אך הכשירו מפלגה שרוחשת חיבה מוחצנת לשונאי ישראל ולמבקשי נפשה. כבר מזמן לא זכור פה מהלך פרקליטותי כה מופרך ומפלה, ועוד ערב בחירות. אפילו פיל בחנות חרסינה מתנהל באופן מושכל יותר.
מסמך הפסילה של בן־ארי השתרע על 17 עמודים תמימים וציטוטים רבים, עבודה סמינריונית שלמה, אך ההיגיון שלו היה שערורייתי: מבין כל רבבות משתתפי מלחמת התרבות כאן, מתוך אוקיינוס דברי השנאה והשטויות של שני הצדדים הניצים, אביחי מנדלבליט ושי ניצן נטפלו למשתתף אחד והוציאו לו כרטיס הרחקה. לכל העולם מותר לשנוא, להכליל ולהתגזען, אבל למיכאל בן־ארי הם לא מרשים.
תמר זנדברג, אחת משלושת העותרים נגד בן־ארי, מטיפה כבר שנים לגירוש מאות אלפי יהודים מבתיהם בהתנחלויות בגלל היותם יהודים. אין לה בעיה עם ערבים ישראלים שעברו דירה לשטחים, רק עם יהודים ישראלים שמבקשים לחיות שם. כמו בכירי המפלגות הערביות, היא רוצה פלסטין נקייה מיהודים. אמנם יש באמתחתה הסברים ביטחוניים ודמוגרפיים לטרנספר הנואל הזה, אבל גם מיכאל בן־ארי זכאי להתהדר בהסברים דומים ולהתנער מטענת גזענותו. מותר לו להסביר שהוא השתלח בערביי אום אל־פחם בעקבות ריקודי שמחה שם על הרג יהודים, לא בגלל צבע עורם או דתם; שהרטוריקה שלו אינה בוטה בהרבה מ"הערבים אותם ערבים" (יצחק שמיר) או מ"שעזה תטבע בים" (יצחק רבין).
יו"ר בל"ד הטרי, ד"ר מטאנס שחאדה, העלה לאחרונה לרשת תמונה שלו מחובק עם סמיר סרסאווי, מחבל שריצה 30 שנות מאסר על השלכת רימונים בחיפה ב־1988. "הוא אסיר פוליטי", הסביר לכתב שלנו ישי פרידמן. לפני חודש התראיין ברדיו גלי ישראל ונשאל אם חמאס וחיזבאללה הם ארגוני טרור. "כל מאבק נגד הכיבוש הוא מאבק לגיטימי", השיב בלי להתבלבל. לאור פועלם של חברי סיעתו בכנסות האחרונות, ברור שלא מדובר באמירה תיאורטית. היא מצדיקה בכל מקרה את פסילת הרשימה. בחוק ל"מניעת השתתפות בבחירות" כתוב ש"תמיכה במאבק מזוין, של מדינת אויב או של ארגון טרור, נגד מדינת ישראל" מהווה עילה מספקת לפסילת הרשימה לכנסת.
אגב, גם שלילת האופי היהודי של המדינה היא עילת פסילה של מפלגה מהתמודדות בבחירות. כל הסיעות הערביות בכנסת מטיפות לכך בגלוי כבר עידן ועידנים. חזונן המוצהר מדבר על הפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה.
בכל זאת, היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה העניקו חנינה לבל"ד ופסלו את בן־ארי, חבר כנסת לשעבר. יצר דידקטי הניע אותם להעניש את מפלגת הבית היהודי על חבירתה לעוצמה יהודית. הם השתוקקו להנחיל לציונות הדתית שיעור בהלכות איסורי גזענות, ונפלו בפח שטמנו לה: התעלמותם מהביוגרפיה הפח"עית של בל"ד, לעומת ההתמקדות הדקדקנית ברטוריקה (הבעייתית) של בן־ארי, מעידה לכאורה על רמת ציפיות נמוכה מאוכלוסיה נחותה. הם מצפים מהיהודי מיכאל בן־ארי להתנהלות נורמטיבית יותר מחנין זועבי ושחאדה. זאת לא גזענות?
אילו רק רצו, יכלו מנדלבליט וניצן לנופף בקלות את העתירה הקנטרנית של זנדברג ושות' בהסתמך על שלל תקדימי הכשרה של מתמודדים לכנסת, אבל הם התנדבו לזרום איתה. במקביל הם שחררו השבוע איתותי תמיכה בעתירות ההזויות נגד חוק הלאום, ובכך ייתרו למעשה את הבחירות הכלליות שבפתח: כשבג"ץ מקדים את פיזור הכנסת בשבעה חודשים, היועץ המשפטי לממשלה מרכיב את רשימת המועמדים לכנסת הבאה, וכולם יחד פוסלים חוקי יסוד, מה כבר חשובה החלטת העם ב־9 באפריל?
