הבלוק הטכני של הבית היהודי עם עוצמה יהודית הותיר רבים מאיתנו במבוכה. הבעיה בו אינה חוקית או דמוקרטית, כפי שנטען באי הגינות בשמאל. הסכנה היא בטשטוש הנקודה הפנימית היסודית של הציונות הדתית.
לכאורה עומדת כאן עמדה מוסרית שמתנגדת לשילוב הכהניסטים, למול רציונל קר (מגובה בפטיש חמישה ק"ג של ראש הממשלה) של הצלת רשימת הציונות הדתית ממחיקה, ושמירה על גוש הימין ועל ארץ ישראל. אלו השיקולים שגרמו לרב רפי פרץ ולבית היהודי להסכים כמעט בעל כורחם ל"דיל", למרות הסתייגות קודמת עמוקה שעדין קיימת ועומדת. אולם נראה שדווקא מבחינה תורנית־מוסרית יש כאן שאלה כבדה שטעונה בירור.
רמח"ל בדבריו על "משקל החסידות" (מסילת ישרים פרק כ'), מגדיר את מבחן התוצאה ("תולדות המעשה") כשיקול המוסרי העיקרי של החסיד, שגוזר אם לעשות מעשה כלשהו או להימנע ממנו.
המבחן הזה מסובך וקשה להכרעה. מול השילוב הבעייתי של עוצמה יהודית עומדת טענה ערכית כבדת משקל. הטענה היא שכ־100 אלף קולות של גוש הימין עלולים לרדת לטמיון, ולגרום לתוכנית נסיגה ועקירה נוספת. החשש ממהלך של התנתקות נוספת ביו"ש הוא חשש מעקירת יישובים מאדמתם, מגירוש עשרות אלפי אנשים מבתיהם, ואולי גם מהקמת מדינה פלסטינית בגב ההר.
דומה שחלקים בעם שכחו מהר מדי את הפצע העמוק ושותת הדם שהותיר פשע ההתנתקות בבשרם של רבבות אלפי ישראל, ובמיוחד בציונות הדתית. רבים מאיתנו לא יוכלו לשכוח לעולם את השריטה העמוקה בנפש, ואת השבועה שנשבענו על חורבות היישובים ההרוסים לאחר תשעה באב תשס"ה, מול המשפחות שגורשו מאדמתם ומבתיהם, מול בתי הכנסת שהושחתו ונשרפו, שנעשה ככל יכולתנו כדי לא לתת לחורבן הזה לחזור על עצמו.
לכאורה ב"משקל החסידות" ולפי מבחן התוצאה נדרש לוותר על ההתנגדות המוסרית לשילוב עוצמה יהודית בבלוק טכני, כדי למנוע עקירה נוספת. אך יש לשים לב למורכבות מבחן התוצאה: יש טווח קצר ויש טווח ארוך, ועם הנצח חייב להתאמץ לילך בדרך הארוכה, הנאמנה לתורה ול"ברית עם לאור גויים".
ההתנגדות המוסרית העמוקה להתנתקות ולהסכמי אוסלו נשענת על קשר החיים העמוק לארץ ישראל. הקשר לארץ ישראל תלוי בהנהגה המוסרית שלנו. לא זו אף זו: הטענה המוסרית שלנו, יש בה מחאה ודרישה למלחמה חסרת פשרות ברשע, בטרור וברצחנות הערבית, שמלווה את חיינו מאז שבנו לארצנו, והתגברה עם הנסיגות ובייחוד בעקבות אוסלו והעקירה מגוש קטיף, שהיו כפרס לטרור.
הסלחנות כלפי הטרור הערבי ושפיכות הדמים הנמשכת והולכת עד לאחרונה ברצח המזעזע של אורי אנסבכר הי"ד, בין שהיא נובעת מתירוץ הכיבוש שכביכול מכשיר רצח, בין שהיא סתם גזענות שמשמאל בבחינת "אין מה לצפות מערבים שלא ינהגו באלימות רצחנית" – הסלחנות הזאת בלתי נסבלת. קול דמי אחינו צועקים מן האדמה, ו"הדם בוכה ואיננו נרגע".
אולם סלחנות כלפי טרור יהודי, הליכה על הסף בנוגע לקדושת חיי אדם שאינו יהודי, היא פגיעה אנושה לא פחות ביסוד התורה הזועקת: "שופך דם האדם באדם דמו יישפך, כי בצלם אלוהים עשה את האדם" (בראשית ט'). זו פגיעה בבריתנו עם אלוהים חיים, בייעוד האדם לייצג את בוראו עלי אדמות, לשאת באחריות על תיקונו של העולם. אם ננהג כך – את עצמנו אנו מחטיאים, את צלמנו אנו משחיתים.
דווקא הציונות הדתית, שמבינה את הערך המיוחד של ריבונות יהודית, של "עם בצלם אלוהים" שנתבע להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש, מוכרחה להבין את הלאומיות שלה כחלק מתיקון העולם, ואת המופע הכהניסטי של הלאומיות כלאומיות מגושמת שיש בה "רוח זוהמא, קטנות וניצוצי רשעה, אשר יהפכו למרורות" (הרב קוק, אורות, זרעונים).
בתפיסתנו הלאומית צריכה להיות בליבנו אהבת הבריות, ואילו השנאה צריכה להיות מופנית לרשעה ולרוצחים. זו התפיסה הלאומית הישרה, ולא הקצף העכור שמערבב את שנאת הרשעה בשנאת הבריות. האם ניתן לשילוב עוצמה יהודית באיחוד מפלגות הימין להמשיך לטשטש את הנקודה הפנימית הזאת? נגד זה צריך לזעוק בקול מר.
