יגאל שילון לא יאמין נאהבים שצולמו בסתר על ידי בעל בית ההארחה בו נהגו להתעלס מספרים על הטראומה אייל טל ויוסי מזרחי 15/12/00 זה היה באחד הערבים בחודש מאי 99'. הם הגיעו לחדר הקבוע שלהם, חדר מספר 2 בבית ההארחה של שמשון טמיר בזכרון­יעקב, שעה קלה קודם לכן, כדרכם במשך כשנתיים. הוא גבר נשוי ואב לילדים בן 45; היא גרושה ואם לילדים בת 38. מכיוון שניהלו רומן "אסור" שמרו על דיסקרטיות מוחלטת. לכאורה, לא היתה להם סיבה לחשש. הם הכירו את המקום ואת בעליו. אבל הפעם משהו טרד את מנוחת הגבר. בעודו מבצע את "התנוחה המינית יוצאת הדופן", כהגדרתו, שמע רעש חשוד מהקומה שמעליהם. "אני שומע צחקוקים", אמר בחשש, "אני בטוח שמישהו צופה בנו". היא היתה שרועה עירומה על המיטה. "אף אחד לא צופה בנו", אמרה לו, "אתה סתם פרנואיד".אבל הוא לא נרגע. הוא לא נהנה ממעשה האהבה באותו היום. החשש הכבד כי הרומן שלו ייחשף החל מנקר במוחו. אבל עברו עוד כחמישה חודשים עד שחוט שחור קטן חשף את האמת. לא בדיוק החוט אלא מצלמת הווידאו שהיתה מחוברת באחד מקצותיו ומוטמנת בקיר חדר הכביסה הצמוד לחדר האוהבים.המצלמה הזו תיעדה, כפי שנטען בכתב אישום שהוגש לבית משפט השלום בחיפה, את מעלליהם המיניים של הזוגות ששהו בחדר וחשבו שהם לבד. רומן לוהט בני הזוג המאוהבים (שמותיהם שמורים במערכת) נפגשו בפעם הראשונה בשנת 94' בגינת שינקין בתל­אביב. הוא נשוי פעם שנייה, לכאורה באושר, איש עסקים בעל אמצעים, נוהג במכונית יוקרתית ולבוש בבגדים אופנתיים. ואילו היא רומנטית בנשמתה, שניהלה לאחר גירושיה רומנים חטופים, נכנסה בפעם הראשונה לפרשיית אהבים עם גבר נשוי. היא עבדה אז בעבודות מזדמנות, והקדישה את עצמה בעיקר לגידול שני ילדיה.משהכירו ידעה למה היא נכנסת, הבינה שלעולם לא יתגרש מאשתו, אבל אהבתה ניצחה את תנאי הפתיחה הלא מבטיחים. הרומן פרח.הוא מגדיר את עצמו כבעל דחף מיני "חולני". לכן היה מוכן במשך כשנה לנסוע פעמיים­שלוש בשבוע לאזור המרכז לפגישותיהם הלוהטות. הוא גם סייע לה מבחינה כלכלית. עם השנים התפתח הקשר המיני הבלתי מחייב לידידות עמוקה, שכללה גם שיחות נפש טלפוניות אל תוך הלילה. לאשתו נימק את השיחות הממושכות כשיחות עסקים.הצורך למצוא מקום מפגש קבוע באזור הצפון התעורר לאחר שמאגר התירוצים שלו לאשתו הדלדל. כמה סיבות אפשר להמציא לשתיים­שלוש נסיעות בשבוע לאזור המרכז? גם אצלה התעוררו בעיות. הוריה לא היו מרוצים מהקשר הממושך ש ל בתם עם הגבר הנשוי. האווירה הפכה פחות סימפטית, לכן חיפשו מקום שבו יוכלו להיפגש ולהתעלס מבלי לחשוש כי ייתפסו על חם.את בית ההארחה המוכר בכינוי "בית הסירה" בזכרון­יעקב, היא מצאה בדפי זהב ב­97'. בשיחה ראשונית עם שמשון טמיר, בעל המקום, התרשמה כי מדובר באדם רציני, אמין ודיסקרטי. אחרי פגישה עימו החליטה כי זה המקום האידאלי בשבילם."הגענו למקום הזה", הוא מספר, "זה נראה לנו טוב. היתה אליו דרך גישה דיסקרטית מהחורשה שמאוד מצאה חן בעינינו"."בעל המקום", היא מוסיפה, "עשה רושם של טיפוס משפחתי שיכול להיות בסוד העניינים. אחד כזה שלא שואל שאלות. מבין עניין. אולי אני תמימה מדי אבל האמנתי לו".הם הסדירו את עניין התשלום. "סגרנו", היא מספרת, "שנשאיר כסף מזומן מתחת לשלט של הטלוויזיה בחדר. הייתי משאירה לפעמים 120 שקל, לפעמים 150".אבל הקשר לא התמצה רק בתשלום. "לפעמים", היא מספרת, "הייתי עולה לדירתו כדי לקחת קפה וחלב. לא חששתי ממנו, אלא להפך. ראיתי שהוא פתוח. בשלב מסוים התחלתי להרגיש שהחדר הזה הפך לבית השני שלנו. התרגלנו למקום ולחדר הספציפי, חדר מספר 2 בקומה התחתונה. לעתים נדירות קי בלנו חדר אחר בבית ההארחה."פעם הוא אמר לי שהוא צבע את החדר הזה במיוחד בשבילנו וצייר ציורים על הקירות. היו שם תמונות רומנטיות בשחור לבן וליד המיטה היתה מנורה אדומה. חשבתי שזה בשביל הרומנטיות". מי זה צוחק? אבל האידיליה הסתיימה בערב ההוא בתחילת מאי 99'. כהרגלם זה שנתיים חמקו אל החדר בנפרד, בחסות החשיכה, היא ראשונה, סורקת את המסדרון, מוודאת שאיש לא נמצא, עוברת על פני החדר בקפידה, בודקת אם הסדינים נקיים, אם יש קפה וסוכר. הוא ממתין במכונית שבחורשה. אחרי שהיתה מתקשרת אליו לאשר שהכל בסדר הגיע גם הוא לחדר.הם החלו להתעלס."פתאום", הוא משחזר, "ממש רגע לפני שהתחלתי לבצע את התנוחה יוצאת הדופן התחלתי לשמוע צחקוקים. שמעתי צחוק פרוע בכל פעם שהיינו מגיעים לסיטואציה המאוד מיוחדת הזו. בדיעבד אני חושב שזה כנראה הצחיק אותם, אבל אני חשבתי שהתנוחה הזו רצינית מאוד. זה נראה לי מוזר, מחשיד. האם זה יכול להיות שהאנשים בקומה שמעלי צופים בסרט מצחיק בטלוויזיה? המקריות נראתה לי מחשידה. התחלתי לדאוג. והיא לא האמינה לי"."אתה רוצה להיפרד ממני ומחפש תירוץ", אמרה לו ספק ברצינות, ספק בצחוק. בלבה החל לכרסם חשד שהוא רוצה לסיים את הקשר ומחפש את ההזדמנות הנכונה לעשות זאת. היא לא ידעה איך להתייחס לחשדותיו והעדיפה להתייחס אליהם כאל פרנויה מוגזמת שאין לה אחיזה במציאות.הוא דרש לערוך חיפוש בחדר. ה ם ערכו חיפוש בחשיכה ולא מצאו דבר. היא אמרה שזו סתם מקריות. הוא היה בטוח עד כדי אובססיה שהוא צודק.והחשש החל מכרסם. בחודשים הבאים המשיכו להגיע לפגישותיהם בחדר אך במקום לעשות אהבה היו עורכים בו חיפושים מקיפים, בכל מקום אפשרי: בחדר השינה, באמבטיה ובשירותים. במכשיר הטלוויזיה, בשלט, בתמונות שעל הקיר. הם לא מצאו דבר. הצניחה הגדולה לפחד להיתפס יש מתברר השפעה הרסנית על האון הגברי. "הרגשתי", מספר הגבר, "שאני מתמוטט נפשית. שאני לא מסוגל לעמוד במתח. איבדתי כיוון, הייתי מתעורר בבוקר ואיבר המין שלי היה זקוף כמו של מתבגר בן 16. כשהייתי מגיע לחדר בבית ההארחה ונוגע בה הוא היה נופל. במשך אותם חודשים כמעט שלא נגעתי באשתי. הסברתי לה את זה בכך שיש לי בעיה רפואית. היא תמכה בי באותה תקופה למרות שלא ידעה מה באמת עובר עלי."בשלב מסוים החלטתי ללכת לנוירולוג. סיפרתי לרופא שבבוקר עומד לי כמו בן 16 אבל כשאני נוגע במאהבת הכל נופל ומתרסק. עם אשתי המצב לא היה קל. היו לי בעיות בחיי המין. סבלתי קשה אבל לא צעקתי על הילדים או חברים. שמרתי את הכל בבטן בפנים. היו לי נקיפות מצפון. סבל יומיומי. היו לי חלומות שהאדמה בולעת אותי. אבדה לי שמחת החיים. הרגשתי שיש לי בתוך הקיבה פצצת אטום שעומדת להתפוצץ בכל רגע. ידעתי שאם לא אעצור את זה בזמן זה יפגע בי. מעולם בכל ימי חיי לא הייתי חולה ולו יום אחד. אהבתי סקס בצורה חולנית ואיבדתי את הדבר הכי יקר בחיי."הרופא אמר לי שאני עובר אירוע טראומטי מאוד, ונתן לי כדורי הרגעה שאותם אני לוק ח עד היום. כשסיפרתי לו בכלליות על הסיבה ללחץ שבו אני נתון התחלתי לבכות". החוט השחור היא המשיכה לדחות בעקביות את חשדותיו. עד שבאחד הערבים באוקטובר 99' הבינה שצדק."הגעתי לחדר", היא משחזרת, "וכהרגלי ערכתי חיפוש אבל לא מצאתי כלום, ואז נזכרתי שהוא אמר שצריך לערוך פעם חיפוש גם בחדר הכביסה הסמוך לחדר שלנו. נכנסתי לחדר, הקירות היו צבועים בלבן לכן יכולתי להבחין בקלות בחוט שחור שיצא מהקיר בחלקו העליון. הלכתי עם החוט עד שהגעתי לתמונה שהיתה תלויה על הקיר בחדר הכביסה. זהו קיר שמצידו השני המיטה. כשהורדתי את התמונה הבחנתי בחור, שבתוכו היתה מצלמת וידאו עם עינית. בהתחלה לא הבנתי מה אני מחזיקה ביד ומיהרתי להחזיר את זה בחזרה למקום. תליתי את התמונה והתקשרתי אליו. ביקשתי שיבוא בדחיפות"."כשהגעתי לחדר", הוא מספר, "מצאתי אותה מסתתרת בפינה הסמוכה לדלת, כשהיא כולה מפוחדת ורועדת. שאלתי אותה מה קרה. היא הובילה אותי לחדר הכביסה, ושם הראתה לי את המצלמה. עברה בי מחשבה שצדקתי לאורך כל הדרך ושאני לא פרנואיד ולא מטורף, אבל המחשבה הזו חלפה מיד. נכנסתי לחדר וחיפשתי היכן מוסתרת העינית. התברר שהיא הוסתרה בתוך שקע חשמלי של אנטנת הטלוויזיה בקיר, שהותקן בגובה לא שגרתי, של כ­1.60 מ', והשקיף ישירות על המיטה בחדר השינה".כשהבינו מה מצאו החווירו שניהם. "ראיתי את הסוף", היא אומרת, "אחרית הימים. הכל עבר לי בראש. בושה. הרגשתי כמו מישהי שתקעו לה סכין בגב. חדרו לי לפרטיות. הרגשתי כמי שעברה אונס קבוצתי. כולם מסתכלים עלי ואני באמצע. רציתי שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותי. לא היה לי כוח לחפש עוד מצלמות. איזה מטומטמת הייתי. איך לא האמנתי לו". השיחות המוקלטות גם הוא חש נבגד. אבל להבדיל ממנה, הרגיש צורך לעשות מעשה. "את התחושה שעברה עלי באותו רגע לא סיפרתי לה. הורדתי אותה בתחנת הרכבת בבנימינה ואמרתי לה שאני חוזר הביתה. אבל מה שעשיתי באמת היה לחזור למקום. היה לי רצון עז לקרוע לו את המעיים. הוא פגע בי ורציתי שהוא ישלם על כך."הגעתי לדלת בית ההארחה, כבר עמדתי להיכנס פנימה, ואז תפסתי בשתי ידי את ראשי ואמרתי לעצמי: מה אתה עושה, זה לא טוב. הסתובבתי וחזרתי לרכב. ישבתי שם בערך עשר דקות ואמרתי לעצמי: זו לא הדרך. אני אוכל את עצמי מבפנים אבל אני לא אפגע בו".זמן קצר לאחר שעזב את המקום לא התאפק והתקשר מהטלפון הנייד לבעל בית ההארחה כדי להתעמת איתו. לצדו, במכונית, היתה מצלמת הווידאו שלקח מבית ההארחה. "הייתי נסער, צעקתי עליו בטלפון וקיללתי. אחר כך נרגעתי קצת וקבענו לדבר שוב למחרת. במהלך השיחה הרגשתי כאילו גנבתי לו את המצלמה. זה אבסורד אבל ככה הרגשתי".עוד באותו הערב, הוא מספר, התקשר בשנית לטמיר. הפעם הקליט את השיחה, שבמהלכה הכחיש טמיר כי צילם אותם וטען כי המצלמה הותקנה שם בעקבות גל גניבות, בכדי למנוע מגנבים לגנוב את מכשירי הטלוו יזיה שבחדרים. הוא דרש כי טמיר יתחייב לבוא עימו לבדיקה במכונת אמת ויחתום על תצהיר כי לא יעשה שימוש כלשהו בקלטות, שכן אחרת ידרוש פיצוי של מיליון דולר. טמיר סירב ואמר כי הוא צריך להתייעץ עם בנו, עורך דין במקצועו.באותו יום התקשרה גם היא אל טמיר. השיחה, שגם היא הוקלטה, היתה קשה. היא היתה נסערת מאוד: "אתה יודע מה אני מרגישה, אתה יודע איך אני מרגישה?".טמיר: "אני מאמין לך".היא: "תסתכל סרטים כחולים תראה אותו דבר, ככה אני צריכה להרגיש?".טמיר: "לא, בחיים לא. אוי ואבוי".אחר כך אמרה: "אני מתביישת לצאת מהבית, שאולי אני הולכת ברחוב ואנשים יראו אותי".טמיר: "אוי, אלוהים אדירים, אוי".היא: "ככה אני צריכה? בשביל מה? אין לי חשק לחיות. אין לי חשק לכלום. אני על כדורי הרגעה מאתמול. להירגע? ככה? לחשוב שאני אלך ברחוב ויראו אותי? מי יודע מה הלך שם".את שיחת הטלפון הזו קיימה מביתה, שהחזרה אליו היתה מאוד קשה לה. "נכנסתי למיטה", היא מספרת, "והתחלתי לבכות, אחרי שהבנתי מה קרה. לא יצאתי מהבית יומיים. הייתי בהלם. חשבתי שיש מצלמה נסתרת בחדר השינה שלי. לא ידעתי היכן מסתתרות מצלמות . האם האנשים שהולכים לצדי ברחוב יודעים או ראו אותי. בהמשך אותו לילה דיברתי איתו (עם אהובה) שעות רבות בטלפון. לא ישנתי בכלל".בדיעבד הבינה פתאום משפטים שלטענתה טמיר אמר לה מדי פעם, כששוחחו בטלפון או כשנפגשו פנים אל פנים. "הוא אמר לי בטלפון: 'את פרפרית לא קטנה', וכל הזמן שאל מתי בדיוק אנחנו מגיעים. הוא זרק מילים ולא הבנתי למה הוא שואל. הוא אמר למשל: 'תמונות צריך לראות במוזיאון ולא בזיכרון'."פעם כשהגעתי לדירה של טמיר ראיתי בסלון שתי טלוויזיות. שאלתי אותו: 'למה שתיים?', הוא ענה לי בחיוך: 'אחת לערוץ אחד ואחת לערוץ שתיים'. לא תיארתי לעצמי שאני מופיעה באחד הערוצים שאליהם התכוון. על המקרר ראיתי ציור של אשה שמנה מאוד, עירומה כביום היוולדה, שהקפלים נשפכים ממנה. חשבתי: כל אחד והאהבות שלו". התלונה במשטרה הגבר: "היא התמוטטה. היא לא היתה מסוגלת לעמוד במצב הזה לבד. כל גבר אחר היה מקפל את הזנב ובורח. אבל אני לא אדם שבורח. אני לוקח אחריות וידעתי שהאחריות שלי כרגע היא לסייע לה בכל מה שהיא זקוקה לו. לא שכחתי שאני צריך עוד לסגור את העניינים עם טמיר."הוא לא האמין שאני אפנה למשטרה, אבל זה בדיוק מה שעשיתי. נפגשנו איתו בבית קפה והוא שב ואמר שאין לו קלטות ושלא נתלונן. אמרתי לו שהוא לא מכיר אותי. הוא היה משוכנע בעצמו ואמר לי שאני בחיים לא אתלונן נגדו".מספר ימים לאחר אותה שיחה פנה הגבר למשטרת זכרון­יעקב, מסר את המצלמה והתלונן כנגד שמשון טמיר. גם היא נדרשה להגיע בנפרד למסור עדות. החוויה היתה טראומטית. "הייתי בהלם", היא מספרת, "חשבתי שגם במשטרה מצלמים אותי. השוטרים נעצו בי מבט וחייכו. רק אחר כך אמרו לנו שלא זיהו אותנו בקלטת. אולי זו היתה רק הרגשה שלנו. חשבתי שהשוטר ביומן של התחנה ראה את הקלטת שבה אני מצולמת, ראיתי איזה חיוך בזווית הפה שלו. הרגשתי כאילו שהם מפשיטים אותי בעיניהם, כאילו ראו אותי בעירום ומשווים את מה שהם ראו בקלטות למה שהם רואים מול עיניהם. לא ידעתי מי מהם צפה ב קלטת ומי לא. מסרתי את העדות ואחר כך חזרתי הביתה".בעקבות תלונתם של בני הזוג זומן טמיר לחקירה אך הכחיש את החשדות שיוחסו לו.מקורביו של בעל בית ההארחה טוענים כי מצלמת הווידאו שימשה כאמצעי אבטחה לאיתור "גנבי טלוויזיות", אולם גם בפרקליטות לא הצליחו להבין מדוע, אם כך, היתה המצלמה מכוונת דווקא אל המיטה בחדר. "מה הסבירות שפורץ ידרוך על המיטה עם הטלוויזיה בכדי לצאת מהחדר?", שאל השבוע אחד המעורבים בפרשה. כתב האישום חוקרי משטרת זכרון­יעקב, בראשות רב פקד אלי יצחק, ראש מחלק החקירות, פשטו על בית ההארחה והחרימו 32 קלטות. במקביל ערכו חיפוש בבית ההארחה אחר מצלמות וידאו נוספות.כששבו לתחנה החלו לצפות בקלטות, שבחלקן היו עם אודיו, דבר שחיזק את חשדם כי טמיר ביצע, פרט לפגיעה בפרטיותם של לקוחותיו, גם האזנות סתר שלא כדין.החוקרים זיהו את חלק מ"כוכבי" הקלטות ופנו אליהם בכדי שיגישו תלונה רשמית נגד טמיר, אולם רק שניים נוספים, פרט לבני הזוג המתראיינים כאן, הסכימו לעשות זאת. כל השאר חששו מחשיפה ומהריסת משפחותיהם ושמם הטוב.חלק מהקלטות שהתגלו כלא רלוונטיות ­ ובהן גם הקלטת מחגיגת בר המצווה של בנו של טמיר ­ הוחזרו אל טמיר. הקלטות החשודות צורפו לחומר החקירה והועברו לפרקליטות עם המלצה להעמידו לדין.בכתב האישום שהוגש ב­9 בנובמבר השנה לבית משפט השלום בחיפה, באמצעות עורך הדין עמית איסמן, סגן בכיר לפרקליטת מחוז חיפה, נאשם טמיר בהאזנת סתר שלא כדין ובפגיעה בפרטיות.בכתב האישום נטען כי טמיר נהג להסריט את מעשיהם של האורחים בחדר עד חודש אוקטובר 99', להקליט את שיחותיהם ולהאזין לשיחות באמצעות המכ שיר ללא ידיעתם וללא הסכמתם. לאחר שהמצלמה נמצאה על ידי בני הזוג (שמותיהם מצוינים בראשי תיבות בכתב האישום) ונעקרה ממקומה, שב הנאשם והתקין בחדר מצלמת וידאו וחיבר אותה באמצעות כבל חשמלי למכשיר הווידאו בדירתו. הוא שב להסתיר את עינית המצלמה בשקע של אנטנת הטלוויזיה.עד 2 בנובמבר 99', טוען כתב האישום, הסריט טמיר את מעשיהם של האורחים בחדר וכן הקליט והאזין לשיחותיהם. צלקות ופחדים מאז חשיפת הפרשה ממשיכים בני הזוג לשמור על קשר, אבל כעת הוא אפלטוני לטענתם. הבעיה הרפואית שממנה החל הגבר לסבול במהלך אותה תקופה עדיין מלווה אותו, והוא עדיין מטופל בכדורי הרגעה. היא העלתה בעקבות הפרשה במשקלה באופן משמעותי. "מהאהבה הגדולה שהיתה לי אליו", היא אומרת, "נשארה צלקת. התחלתי לקבל טיפולים אצל פסיכיאטר בכדי להתמודד עם המצוקה הנוראית שאני מרגישה".מאז הגשת התלונה במשטרה, טוענים השניים, הם סובלים מאיומים על חייהם. "מצאתי", אומר הגבר, "מחסנית בתא הדואר בביתי והתלוננתי במשטרה. עכשיו אני מבולבל. אין לי פחד אישי אבל הוא פוגע בי על ידי משפחתי ואשתי. ילדי עלולים להיפגע מהחטא שלי. הפושע זה אני, אבל אני עלול להרוס את חיי משפחתי. זה הפחד המתמיד. הבן שלי יכול לגלוש יום אחד באינטרנט ולך תדע מה הוא יראה שם".* * * שמשון טמיר: "האמת תתברר בבית המשפט" * שמשון טמיר אמר כי בעצת עורך דינו הוא מנוע מלהגיב על הטענות שהועלו כלפיו בכתבה. "שפכו את דמי", הוא אומר, "המצב הכלכלי מאז הוא קשה והאנשים לא באים. העניין יתברר בבית המשפט והאמת תתגלה שם. מסרתי למשטרה את גרסתי המלאה".* עורך הדין עדי בראונר, סנגורו של טמיר: "אני נדהם לגלות שחלק מהאנשים שהיית חושב שרוצים בעילום שמם, לא מפסיקים להתראיין ולהופיע באמצעי התקשורת. אין ספק שבתיק הזה הם הפכו את עצמם לכוכבים. דבר שני: תיק זה עלול לעורר בעיות באשר לחומר הראיות, כולל את הסרטים הפורנוגרפיים, אם ישנם כאלה, העלולים לחשוף פרטים אינטימיים, אם ישנם כאלה. למיטב דעתי, כאשר כל חומר הראיות יהיה פתוח, זה עלול להיות בעיה. בכוונתי בכל מקרה לנהל את התיק במקסימום דיסקרטיות ומינימום פגיעה באנשים".