הכי אחי לרשימה הקצרצרה של הצגות סטודנטים שהפכו ללהיטים, מצטרף המחזמר "אחים בדם", שחוגג בשבוע הבא הצגת מאה אור קוראל 17/11/00 לכאורה, זה כבר הפך למסורת. הצגות סטודנטים שהופכות לשלאגרים מסחריים. טילי טורפדו של כישרון ואמביציה, בתחילת שנות ה­20 לחייהם, מעלים הצגה, שהחלה כתרגיל פנימי של בית הספר ומפנטזים על הטלפון ממנהל תיאטרון רפרטוארי. אז זהו, שלא ממש. עדיין מדובר במספר חד­ספרתי של להיטים, שמכולם זכורה במיוחד "כולם היו בניי חוץ מנעמי", שעשו לפני 16 שנה תלמידי הסטודיו למשחק של ניסן נתיב בחיזוקו של אבי קושניר ותחת שרביטו של מיקי גורביץ'. ההצגה הפכה ללהיט היסטרי, נרכשה על ידי בית ליסין בתקופתו של יעקב אגמון ורצה קרוב ל­300 פעם. להצלחה דומה זכתה גם "הבחורים בדלת ממול" של בית צבי, שנקנתה על ידי הבימה והוצגה כ­300 פעם. תלמידי ניסן נתיב אחראים גם ל"אני, יודה ואחותו של הרמטכ"ל", אף היא בבימויו של גורביץ' בשנת 92'. מעודדים מהצלחת "כולם היו בניי", העלו תלמידי הסטודיו שנתיים לאחר מכן את "שחור היה הלילה", שהסתמנה כלהיט היסטרי, הועלתה 60 פעם במשך חצי שנה ­ והתפזרה.בסוף השבוע הבא תעלה בתיאטרון הספריה ברמת גן הצגת המאה של "אחים בדם" בביצוע בוגרי בית צבי. הישג מכובד, גם מבלי להתחשב בתקציב המצומק של ה תיאטרון הזה, שמשגשג כמעט נגד כל הסיכויים. "זה הישג ענק, בהתחשב בעובדה שאין לזה יחסי ציבור ולא אינצ'ים של מודעות", אמר השבוע גרי בילו, מנהל בית צבי. "מאז 84', אנחנו מעלים לפחות אחת לשנה מחזמר כדי לתרגל את התלמידים. ב­84' עשינו את 'אופרת הקבצנים' עם עידית טפרסון, ענת וקסמן, יעקב כהן ואחרים. שנתיים לאחר מכן, 'גבירתי הנאווה' עם ריטה, ו'משחקי הפיג'מה' עם יותם זילברמן. 'ברנשים וחתיכות' ו'אחים בדם', שהחלו בשנת 95' כתרגיל פנימי של בית הספר, הפכו עד מהרה להצגות מן המניין"."אחים בדם", המחזמר הווסט­אנדי של ווילי ראסל, הועלה לראשונה בישראל לפני 11 שנים, בהפקה פרטית של גיורא קירשמן, בכיכובם של שלומית אהרון, יובל דור ואלון אבוטבול, והוצג אז כמאה פעמים באולם נגה בתל אביב. הרעיון הבסיסי: אחים תאומים שהופרדו בלידתם. הזמן: אנגליה של מחצית המאה שעברה לערך. הבן שנותר אצל אמו גדל בעוני מחפיר בשכונות ביבי השופכין של לונדון ולעומתו, התאום גדל למציאות של שפע ורהבתנות. עולמות שונים, אבל מתברר שדם אכן סמיך ממים. נפשותיהם של השניים נקשרות זו בזו והם הופכים לחברים בדם, מבלי לדעת שמרחם אחד יצאו ­ עד לסוף הטראגי והידוע מראש. באמצע יש גם אהובה אחת ושתי אימהות ­ הביולוגית והמאמצת. ושירים, הרבה שירים. על הבמה מתרוצצים הרבה רגשות ­ הטינה של הילד העני, החסכים של אחיו/חברו העשיר, הבחירה של האם האומללה, עימה תיאלץ להתמודד כל חייה והחברות שלא יודעת שובע גם במחיר הכי איום שיש. את כל זה שרים ומשחקים בוגרים טריים יותר ופחות של בית צבי, שמעלים את ההפקה זו שנה שלישית ­ מול אולמות מלאים ­ בתנאים לא תנאים. מרביתם מוותרים אפילו על השכר הזעום שהתיאטרון יכול להרשות לעצמו, בין היתר כדי לאפשר להפקה הבאה בגד נוסף.אלון אופיר מגלם לסירוגין עם ישראל ארנסט את אדי, האח העשיר; מיה דגן היא האמא ויגאל מזרחי הוא מיקי, האח העני. אופיר, 33, הוא הוותיק, המצליח והמוכר בחבורה ("משרתם של שני אדונים" ו"אמדיאוס" בהבימה ובימים אלה "כטוב בעיניכם", "המורדים" בהקאמרי). בימים אלה הוא מביים את "חתונת הדמים" בתלמה ילין ומביים גם בבית צבי.מיה דגן, 25, סיימה לפני שנתיים את לימודיה וממש במקביל להצגת המאה היא מופיעה בפרק הראשון של "דומינו", סדרת המערכונים בה היא משתתפת לצד שבעה בוגרים נוספים של בית הספ ר, שתוקרן החל מהשבוע בערוץ 2.יגאל מזרחי, 23, הצעיר שבחבורה, סיים את לימודיו לפני שנה, ושיחק בין היתר בהפקה (שחוזרת שוב בחנוכה) של "יוסף וכתונת הפסים המשגעת", משחק בהצגות ילדים, מדבב סרטים מצוירים ואף הוא בקאסט של "כטוב בעיניכם".אחרון ובהחלט חביב, ישראל ארנסט, 25, שהצטרף להפקה לפני שלוש שנים, בשנה ג' ללימודיו. חובב מושבע של קהלי ענק, ילד פסטיגלים בעברו (לצד אדם ב"לא לוקח בקלות"). בשנה שעברה הופיע בהפקת "עלובי החיים" במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב (בתפקיד שבהפקה המקורית בהקאמרי עשה אבי טולדנו), ב"שורת המקהלה" ובערב שירי ומערכוני דני קיי ועוד הפקות של בית צבי."מחזות זמר הם נגיעה במיתרים של הרגש, כי המוזיקה היא בינלאומית", מצהיר אלון אופיר, בפתח השיחה המרובעת. "בכלל, אני באופן אישי מכניס את המוזיקה לכל תפקיד שלי, כולל הדרמטיים ביותר. התחלתי כזמר בלהקה צבאית, אבל מהר מאוד הבנתי שאי אפשר להתפרנס מזה בארץ ועברתי למשחק. יש תפקידים שהכניסו בהם נגינה רק בגללי, כמו חליל ב'משרתם של שני אדונים'. אבא שלי היה זמר אופרה ועבורי, הז'אנר הזה הוא המשך טבעי".ארנסט: "יש משהו במחזות זמר, ובייחוד במחזה הזה, שמזכיר טלנובלה והמוזיקה מעצימה את הרגשות".דגן: "המעבר מהשירים לטקסטים נראה לי הכי טבעי בעולם, למרות העובדה שאישית, קל לי יותר להביע את עצמי בשירה. אלון אמר פעם בראיון לרדיו שמחזמר דורש ממך את כל היכולות, וזה נכון. חבל מאוד שהז'אנר הזה לא מתפתח בארץ. אני נמנית עם קבוצה קטנה, יחסית, של אנשים שאוהבים את זה".מזרחי: "למעשה, השיר מפיג קצת את הדרמה מבחינת הקהל. לשיר, לרקוד ולשחק במקביל. בעצם, זה משהו שבית צבי מחנך לו. לעשות את מה שאתה יכול הכי טוב שאתה יכול. לא לבחור משהו אחד מבין כל הכישורים האלה אלא לשלב ביניהם, למרות העובדה שזה קשה".­ כולכם, חוץ מאלון, בתחילת דרך החתחתים שמזמן התיאטרון לאנשים שבחרו בו כחיים.ארנסט: "אני בהחלט חושב על הקשיים שכרוכים בלהגיע להכרה. אתה צריך להוכיח את עצמך בכל פעם מחדש. התחרות קשה, ויש להניח שמי שיכול לדחוף את עצמו יצליח. טלוויזיה, למשל, היא סוג של חשיפה שיכולה להוביל לעבודות גדולות יותר בתיאטרון. היום חשוב מי מושך קהל".אופיר: "יש פה אלמנט של מזל, הטיימינג, האדם הנכון שבא לראות אותך מופיע. למזלי, פונקתי ב תפקידים טובים בתיאטרון, כי אני אויב מושבע של תפקידים בסרטי טלוויזיה והיום זה חלחל לתחום התיאטרון".דגן: "אני משוכנעת, שאחרי ש'דומינו' תעלה לאוויר, אני אהיה פחות אנונימית. הפחד שלי הוא לא מפני התמודדות. לכל שחקן יש תקופות שהוא יושב בבית וזה בסדר, הטלפון יגיע בסופו של דבר. חוץ מזה, את יודעת", היא צוחקת, "כל העולם במה וכל השחקנים מלצרים".מזרחי: "במשך תקופה ארוכה לא הלכתי לאודישנים לטלוויזיה, כי כולם רצו להיות שם וזה הפך לתופעה. עכשיו חזרתי למסלול האודישנים, למרות העובדה שבעיניי, קהל של תיאטרון הוא החוויה האמיתית ואמנות לא יכולה לבוא מתוך פחד אלא מתוך רצון לתת או לקבל, צרכים שנובעים מאותו מקום".­ כבוגרי בית צבי הספריה היא בעצם המגרש הביתי שלכם. לזה יש להוסיף את העובדה שאתם מככבים בהצגה, שהחלה כתרגיל סטודנטים והפכה ללהיט. יש תחושה שמושכים קצת את הקץ, רגע לפני שקופצים למים הקרים שם בחוץ?דגן: "נכון שמדובר בסוג של חממה וגרי בילו הוא אוהב תיאטרון אמיתי שאין רבים כמותו בחוץ, אבל לפני הכל, חשוב להדגיש שהספריה לא נופל ברמתו מאף תיאטרון רפרטוארי בארץ. אני לא מרגישה תקועה, בין היתר משום שבמקביל להופעה בהצגה הזאת, שהיא אהבה גדולה מאוד שלי, אני עושה דברים אחרים ומתפתחת לכיוונים שונים. אני כותבת טקסטים קומיים, שזה לא היה הכיוון המובהק שלי בתקופת הלימודים ונהנית לחזור מהנונסנס לדרמה טובה ולשירים. התיאטרון הזה הוא כמו הבית שלי ופה אני יכולה לנשום לרווחה ולהרגיש נינוחות".מזרחי: "בהחלט אפשר לדבר על המקום הזה במונחים של בית וחממה, אבל במקביל, השלב הזה חשוב לנו כדי להתבשל. המקצוע הזה, מעצם הגדרתו, גורם לך לתחושה שאתה מתאבד בכל יום מחדש ולמרות העובדה שגם כאן אנחנו חשופים לביקורת, התחושה היא שזה יגיע ממקומות נכונים ובונים יותר".אופיר: "זה תיאטרון שהופך תלמידים לשחקנים ועל כך צריך להעריך אותו. על הרעננות, הבחירה בחומרים מהסיבות הנכונות והעבודה הקשה. אנחנו עושים חזרות בשתיים ובשלוש לפנות בוקר, כי במהלך היום השחקנים עסוקים בהפקות אחרות. זה מכניס בך אמביציה. ההפקה מושרת ומשוחקת נפלא ומעומדת לעילא, למרות התקציבים הדלים. ויתרתי על השכר שלי כי במקום הזה יש נשמה גדולה של עשייה. ב'אמדיאוס', ישבתי בארבע לפנות בוקר ותפרתי כפתורים לתלבושת. בניגוד לסטיגמה, בבית צבי קורעים ת'תחת ואין סרט נע של כוכבים. בתיאטראות רפרטואריים יש מיסוד, לטוב ולרע. בכל ראיון שאני עושה לתפקיד בהקאמרי, אני דוחף את הספריה". ­ ישראל ואלון, אתם מגלמים לסירוגין את אדי. לאן כל אחד לוקח את הדמות?ארנסט: "אני מתחבר לילד המלומד והמחונך, שיש בו קצת שקט ועמימות בצורת החיים אליה נולד. אותו ילד שלא ממש יודעים מה לעשות איתו, למרות העובדה שבמקרה הפרטי שלי, הוריי כן ידעו מה לעשות".אופיר: "אני מאמין, שגנים זה עניין משמעותי ובתוך החינוך האינטליגנטי שלו, עדיין יש בו משהו שמזכיר את אחיו המחוספס, אבל בסמי­תרבותיות. הוא נמשך לרחוב ולא מבין למה, ודרך שבירת המוסכמות, מגלה את עצמו דרך הרחוב. פרא קטן שמותח את הגבולות, מה שהופך אותו לטיפוס שרמנטי כגבר. יש בו מצד אחד שליטה בדיבור, רהיטות, וזאת הסיבה שלינדה מתאהבת בו, למרות העובדה שהיא נשואה למיקי, אחיו. מסקנה: אין דבר חזק יותר מקשר דם. אגב", הוא פונה לארנסט, "מעניין, אף פעם לא חשבתי על זה ­ על אילו רגעים בהצגה אתה שם את מלוא כובד משקלך?"ארנסט: "אין לי רגע מסוים. הסצינה האחרונה, שבה מתגלה הסוד ושני האחים מתים בסו פו של דבר, היא אחת הטעונות ביותר. כשהוא מגלה בשבריר שנייה שחברו הטוב הוא אחיו ושהוא מאוהב בעצם בגיסתו ואמו של החבר היא אמא שלו, כל עולמו המוכר קורס. רגע טראומטי במיוחד".אופיר: "זה רגע נורא חשוב, אבל דווקא עבורי הוא לא רגע השיא בהצגה. אחד הרגעים שהכי השפיעו עליי היה סצינת הפרידה, כשאדי נפרד מאמו של חברו, מבלי לדעת, בעצם, שקורעים חתיכה מבשרו ­ ופתאום הוא פורץ בבכי ולא מבין למה. יש בו נאיביות, שמחבבת אותו על כל סובביו וגם על הקהל. הוא מוכן לקנות את אהבת חברו בממתקים וכשהם מתבגרים ­ בכסף, ולא מבין שלצד השני הרבה יותר קשה לקבל מאשר לו לתת. הוא נהנה מהדברים הפשוטים. כשהוא שומע בפעם הראשונה בחייו את המילה כוס, אני כשחקן, שמגלם אותו, טועם עבורו את המילה, מתענג עליה בלשוני, אומר אותה בשקט, כמעט בלחש. אני הוגה אותה וזאת הדרך שלי לומר לקהל שאני חושב עליה, למרות העובדה שאני יודע שהפרשנות שלך, ישראל, שונה קצת. אצלך זה כמו קומיקס, כמעט רואים את בועות הסבון, שיוצאות מהראש ובהן מה אתה חושב על כל העניין".בסרט "בחירתה של סופי", כשסופי (מריל סטריפ), משחזרת את הרגע הנורא שבו נדרשה לבח ור מי מבין שני ילדיה ימות ­ ובמותו יצווה חיים ליתר, זו ההודאה כי את העול הכבד הזה היא סוחבת כל חייה, גם כשאיש לא יודע. בהצגה, האם מלווה את בנה השני במשך חלק ניכר מילדותו ובגרותו ­ משקיפה מהצד אבל עדיין חלק מחייו. "בפעם הראשונה שגילמתי את התפקיד הייתי בת 20 בערך, והיה לי מאוד קשה להתחבר לחוש האמהי הזה, להרגיש איך זה לאבד בשר מבשרך", אומרת דגן. "מאז, בכל פעם שאני מגלמת את התפקיד, אני מתחברת אליו עוד קצת ורואה זוויות נוספות בו. במובן מסוים, אני מתה לשחק את התפקיד אחרי שאהיה אמא".­ ואפרופו משפחה, ההצגה גרמה לכם לבחון מחדש את מארג היחסים במשפחה הפרטית שלכם?אופיר: "אני הצעתי את עצמי להצגה, כי כשראיתי את ההצגה, זה החזיר אותי למשפחה. עברתי ניתוק משפחתי מתוך בחירה וההצגה לקחה אותי בחזרה למקום שברחתי ממנו. אחים, על כל המשמעות שבעניין, זה נושא שמעסיק אותי מאוד. במקרה של אדי ומיקי, זאת דוגמה לאחים שגדלו בשני עולמות שונים, ועדיין, יש ביניהם הרבה מהמשותף. במקרה שלי ושל אחיי, התחושה היא הפוכה ­ גדלנו באותו בית, באותה שכונה והפכנו להיות ארבעה אנשים שונים לחלוטין, למרות העובדה שבמ קרים קיצוניים הקשר מתהדק. אני חושב שזה גם קשור לגברים, שלדעתי, נאמנים יותר אחד לשני מנשים, מהסיבה הפשוטה שנשים תמיד יהיו נאמנות יותר לתחושות הבטן שלהן וגברים דבקים אחד בשני עד הסוף, מין אחווה גברית כזאת, מעין לוחמים".ארנסט: "מעניין, אני לא יכול לומר שהמחזה עורר בי מחשבות על המשפחה הפרטית שלי".דגן: "אני לא חושבת שיש אשה או אמא שלא תתחבר להצגה הזאת ולא תרגיש צביטה בלב".מזרחי: "המחזה, כמו המקצוע הזה, מדרבן אותך לגלות דברים חדשים על עצמך, ובתוכם את היכולת לתת מעצמך מבלי להתקמצן. לפתוח את כל הערוצים, למרות העובדה שאתה יודע שהדרך עוד ארוכה והיא לא תהיה קלה".­ אתם חוגגים את הצגת המאה. יש תחושה של שובע?מזרחי: "המחזה הזה והתפקידים המסוימים הללו מאפשרים להעמיק לתוכם. בשבילי, זאת לא הצגה שנועדה לפרנס אותי. זה משהו בשביל הנשמה, לבחור משהו וללכת איתו עד הסוף, בלי לפחד ובלי לפקפק בבחירתך".דגן: "אצלי ממש אין תחושת שובע. לא הגעתי למקום שבו אני מרגישה שאני מדקלמת את התפקיד וזהו. חוץ מזה, אנחנו מעלים 25 הצגות ואז מפסיקים לתקופה ומתחילים מחזור חדש, מה שמאפשר לנו להתגעגע לתפקיד. פעם חשבתי, שאני אצליח כאן ועכשיו ונראה מי יעז לעצור אותי. עכשיו, כשאני רואה סביבי אנשים שהצליחו מהר ונשרפו מהר, אני מאמינה שלכל אחד יש את הקצב שלו. לפעמים אתה סובל מדחיות, לא מקבל תפקידים שאתה רוצה ועומד בפני התפרקות ואז בא משהו שאתה אוהב, כמו המחזה הזה, ומחזיק אותך. מחזיר אותך לחיים. אולי כיוון שזה צורך בסיסי ואולי פשוט כיוון שאתה אוהב".