"נשארתי אותה הבתיה" בתיה עוזיאל זוכה לעדנה טלוויזיונית מחודשת. בימים אלה היא מציגה בביתה תערוכה לזכרה של בתה שרי שנפטרה בגיל 24 טל לאור 08/11/00 לפני מספר חודשים צלצל הטלפון בביתה המטופח של בתיה עוזיאל בשכונת אפקה. על הקו היתה מפיקה ממשרד פרסום ידוע, אשר הציעה לה להוביל פרסומת לחברת חלב ותיקה. אחרי שנים של ניתוק מוחלט מהמדיה האלקטרונית ועיסוק אינטנסיבי באומנות והוראה, היתה זו הזדמנות פז להראות לעם ישראל שבתיה עוזיאל, האשה והמיתוס, עדיין חיה וקיימת ובעיקר יוצרת."בשבילי זו היתה חוויה נהדרת וחיובית, ובעיקר מפתיעה", היא מחייכת, בעודה מציגה בפני את פירות עבודתה בשנים האחרונות. "כל הצעירים על הסט עטפו אותי בחום גדול וסנטימנטים". כשנשאלה על ידי דב גילהר ב"קפה טלעד" אם אינה מרגישה שהדור החדש לועג לה, ענתה לו שפרט לציניקן אחד הניצב כעת מולה, איש אינו צוחק, אלא להפך.ואכן, בתיה עוזיאל מודל אלפיים היא כמעט אותה האשה. עם אותו בעל (שמואל, בכיר בקופת חולים מכבי), עם אותה הרבגוניות, אותה הצבעוניות ואותה עברית רהוטה של ארץ ישראל הישנה והטובה ­ היא ניצבת איתנה מול דור המחשבים והאלקטרוניקה. בגיל 66, מלאת אנרגיות יצירה, מבינה מי שהיתה והינה מלכת האסמבלז' (יצירת אומנות תלת­ממדית שמשולבים בה חפצים וקולאז' דו­ממדי) שבעידן ה אינטרנט DVD­הו, האומנות כבר מזמן איננה בבת עינו של הנוער הישראלי. "נשארתי אותה הבתיה", היא מעידה על עצמה. "דוגלת בכך שאסתטיקה והומניות זה הדבר החשוב ביותר. אין ברירה, פה ושם אני מתאימה את עצמי. לא מזמן פנו אלי שרוצים לעשות אתר באינטרנט על שמי. זה לא אומר שהפכתי לפריקית של מחשבים. עובדה שעדיין ממשיכים לחפש אותי עם ה'הכינותי'".­ כדמות שעל ברכיה התחנך דור שלם, איך את רואה את מצבו של הנוער כיום?"הנוער של היום, ברובו כמובן, רדוד. הפסיביות הזו מאוד כואבת לי, קשה לי עם זה מאוד. מפריעה לי ההתנהגות, שפת הרחוב, מפריעה לי העברית, הסלנג, ­ כזה כאילו, חמש שקל, שתי בחורים ­ זה איום ונורא. כואבת לי הפסיביות של הנוער, שחוץ מלקפוץ עם המוסיקה הוא אינו אקטיבי. אני רואה את הריקנות הזו בכל התחומים, לא רק שלי. הנוער ברובו מאוד עייף וזה חבל. אני רואה טעויות נפוצות גם אצל המנחים שאמורים להוות דוגמה, וגם זה חבל". ­ מה את עושה בנידון?"אני מעירה, תמיד בנימוס ובחן, אבל מעירה".­ יש משהו מרתיע בעינייך במירוץ אחר הקדמה בו אנו חיים? "יש לכך המון צדדים. ישנם שכלולים טכנולוגיים שלא היו, לדוגמה הגרפיקה הממוחשבת שאני משתמשת בה מדי פעם. הרבה פעמים זה דווקא מפרה, יש חומרים חדשים, אריזות חדשות, וכל אלו הם מקור יצירה אדיר עבורי. אני אוהבת להוציא מעצמי כל הזמן דברים חדשים. בכל מקרה, בעיני, האדום הוא אותו אדום, הירוק אותו ירוק, יפה זה יפה ורע זה רע. למרות שאני לא חסידה גדולה של מה שקורה בימינו, אני זורמת עם נהר הקדמה. זה לא הופך אותי לביונית, אני אותו אדם, עם אותם רעיונות ואותן זוג ידיים טובות".הסלון של משפחת עוזיאל נראה כמו מוזיאון יוקרתי לאמנות חזותית. העץ, הבדים והמזכרות הישנות שקיבלו לפתע חיים חדשים, זועקים מכל פינה. 99 מחפצי האמנות בבית הם מעשי ידיה. "אני אספנית חסרת תקנה", העידה על עצמה בעבר. בפינת הבית ניצב חדר הלימוד של בתיה, בו היא מלמדת נשים אמנות בשעות אחר הצהריים. "יש לי השנה עשר תלמידות. לא הצלחתי להשיג בנות נוספות. טוב לי כך. אני לא מחפשת עומס וללמד הרבה, למרות שאני יכולה. אני חייבת שיישאר לי זמן גם לדברים אחרים. אני מורה בנפשי וגם היום קשה לי לוותר על זה. אם יש לך מזל, אז יש לך גם תלמידים שאת לומדת מהם. אדם שהוא לבד נתקע במקום". ­ את מרגי שה היום צורך גדול יותר לשווק את עצמך?"מעולם לא הצעתי את עצמי, תמיד פנו אלי ואני תמיד יודעת שהפניות תגענה. לפעמים זה לוקח חצי שנה, לפעמים שנה, אבל הפניות מגיעות. החומרים שלי עדיין נוגעים להרבה אנשים". לאחרונה עלתה בערוץ "הופ" בכבלים התוכנית "סבתא בתיה" ­ תוכנית יצירה לגיל הרך שצילמה יחד עם נכדתה ליאל בת הארבע (יש לה ארבעה נכדים מבנה צחי, 41). לפי הסקרים זכתה התוכנית להצלחה רבה ובעתיד צפויה עוזיאל לצלם פרקים נוספים. "אני לא מקבלת את האמירה שהעולם שייך רק לצעירים", היא מצהירה, "גם לדור המבוגר, לסבים ולסבתות, יש מה לתת ולתרום. ילד צריך לגדול בסביבה הטבעית שלו והסביבה הזו כוללת גם מבוגרים. זה אלף­בית של חיי קהילה נכונים. בכל תוכניות הטלוויזיה לילדים רואים רק את המנחים התזזיתים האלו שכולם נראים אותו הדבר, כולם מקשה אחת. אני מאוד גאה שב'הופ' קיבלו את הרעיון שלי ועובדה שזה הצליח".רק בנושא שיחה אחד נקטע לפתע שטף דיבורה הלוהט של סבתא בתיה והופך איטי וקטוע. בתה שרי נפטרה לפני שמונה שנים ממחלה פתאומית, והיא בת 24 בלבד. הבית כולו מלא ביצירות שעיצבה בתיה לזכר בתה. במרכז הסלו ן החם, על עמוד עץ עתיק, ניצבת תיבה שקופה ובה צרופים יחדיו ביופי וכאב פתקים, חלקי בובות וחפצים של הבת. בימים אלו מקיימת עוזיאל בביתה תערוכת עבודות (משי, תכשיטים, תמונות ושעונים בסגנון האסמבלז') אותה היא מקדישה לבתה.­ איך נולד רעיון התערוכה?"אחרי הצבא החליטה בתי שרי לעשות תכשיטים, ועשתה זאת בכישרון רב ובהצלחה גדולה. לאחר האסון החזיר לי בעלה את כל האוספים וחומרי הגלם שלה. ממש עיזבון. שנים לא יכולתי לגעת ולהתמודד עם החומרים האלה. אבל האהבה לעשייה היתה חזקה יותר ולפני שנה התחלתי לעשות. העבודות מצטברות אצלי והיות ואיני נודדת עוד לירידים ולחוצות היוצר על מנת למכור את עבודותי, החלטתי לעשות תערוכה בביתי ולהקדיש אותה לשרי".­ עצם עשיית התערוכה היא אחת מדרכי ההתמודדות שלך עם אובדנה?"אני מתמודדת עם האובדן בדרכי שלי. אני לא עושה פולחנים. התערוכה היא סמל. אני מכירה סביב אנשים שמתעסקים בזה ויודעת שזה גורם אי נוחות לאנשים. אני כבר לא אומרת גם לחברים קרובים על תאריך האזכרה. לא רוצה להטריח, לכל אחד החבילות שלו. אני חיה אותה יום יום בקיומי".