הדקות האחרונות בחייו של רבין במלאות חמש שנים לרצח רבין החליט פרופ' מרדכי גוטמן להציג בפעם הראשונה את גירסתו לאירועים גל אוחובסקי 03/11/00 השעה היתה מעט אחרי עשר וחצי. פרופ' מרדכי גוטמן, סגן מנהל מחלקה כירורגית ב', ישב בחדרו בקומה השנייה בבית החולים איכילוב ועבד על המחשב כשנשמעו דפיקות חזקות ואל החדר נכנסה ענת רביד, מתמחה בכירה. היא קראה לו להגיע מיד למיון. "ירו במישהו". שניהם ירדו במהירות במדרגות. בקומת הקרקע הם המשיכו בריצה קלה, כי במקרים של ירי כל דקה חשובה. גוטמן הגיע לחדר הטראומה וראה את הפצוע שוכב על המיטה במרכז. אחד המתמחים, בעז שגיא, מיהר אליו ואמר: "זה יצחק רבין".בדרך כלל כשהרופא האחראי ניגש לפצוע ירי שהגיע זה עתה הוא לא מביט בפרצופו. קודם כל הוא מחפש את סימני הפציעה, מעריך את חומרת המצב, בודק דופק ומנסה להחליט במהירות מה הטיפול הנחוץ. אלא שגוטמן לא יכול היה להתאפק. הוא נתן מבט קצר באיש ששכב מולו. זה אכן היה ראש הממשלה יצחק רבין, במצב של חוסר הכרה עמוק, מופשט מבגדיו, מונשם באופן מלאכותי.גוטמן שמר על קור רוח. הוא זוכר שבקצה מוחו עברה לה המחשבה שתכף תהיה כאן מהומת עולם, אבל לא היה לו זמן לפתח אותה. מבטו של רבין היה מכוון הצידה. האישונים סטו חזק, סימן בדוק לפגיעה חמורה במערכת העצבים. גוטמ ן בדק דופק במפשעה ומצא שאין דופק היקפי. הרופא שלידו עדכן אותו. "יש שני פתחי כניסה מאחור, בלי שום פתחי יציאה. הכדורים שניהם בתוך הגוף".בעזרת סטטוסקופ הקשיב גוטמן אם יש כניסת אוויר לבית החזה הימני. המצב הזה קרוי "חזה אוויר בלחץ" והוא גורם למוות כמעט מיידי. הוא הורה להחדיר צינור לחזה, וזרם אוויר חזק פרץ החוצה. לרגע היתה הטבה קלה במצב. הדופק חזר.גוטמן לקח נשימה קצרה ומיד המשיך הלאה. השלב הבא בטיפול בפצועים קשים מסוג זה חייב להתקיים בחדר ניתוח. קליע שנכנס לחלק התחתון של בית החזה עובר תמיד דרך איברים שונים ומחבל בהם. גוטמן העריך שחוסר ההכרה נובע מדימום רב בחלל הבטן ולכן צריך לפתוח את בית החזה. על פי הנוהל הקבוע החליט כעת להעביר את הפצוע לחדר הניתוח. דוקטור מוטי קצת מוזר לי לכתוב כך בדרמטיות "פרופ' גוטמן". זה נכון, הוא איש רציני מאוד, מוערך בתחומו, בן 46 בלבד וכבר פרופסור. ובכל זאת, ואין דרך שזה לא יישמע מעט יכנעי, הוא מוטי או מקסימום, כשרוצים להשוויץ בו, ד"ר מוטי. חבר שלי. האיש שאותו אני מטריד בטלפון כשנדמה לי שכאב הראש שחטפתי הוא דרמה שיש לעצור בשבילה את מהדורות החדשות.אני יכול כמובן להעלות כאן בפומפוזיות זכרונות מהתקופה שבה רק התחיל את דרכו הארוכה, כרופא צעיר במחלקה המיתולוגית של רוני רוזין בבית החולים הדסה. אבל אני מעדיף לזכור ערב בתחילת האייטיז, במועדון של סטיב סטריינג' בקמדן, לונדון. זה היה שיאו של הרגע הנאו רומנטי בגל החדש. הימים של להקות כמו דפש מוד, ויזאג', שפנדאו בלט ודוראן דוראן. יצאנו בשלישייה עם אשתו שרי (כיום עורכת בכירה בהוצאת הספרים זמורה) לבדוק אם אנחנו יכולים לעבור את הסלקציה הקפדנית בכניסה. ולמרות שסביבנו כולם היו מאופרים כבד, לבושים בסגנון אנדרוגני, בחליפות משבצות, קוצי ג'ל מחומצנים בשיער ואפילו כאפיות ערביות קשורות לצוואר (זה היה אז אופנתי לשנייה) ­ הצלחנו. והיינו מאוד גאים בעצמנו.הרבה סגנונות מוזיקליים להטו מאז. גוטמן התקדם במהירות בתחומו עד שהפך לסגנו של פרופ' יוסי קלאוזנר במחלקה הגדולה וכנראה הנחשבת ביותר בארץ בתחומים שונים של כירורגיה. את גוטמן עניינה מאוד מחלת הסרטן. הוא מתעקש להבין את הבגידה של הגוף, ובעיקר את השאלה למה הסרטן פוגע באדם אחד ולא בשני. אם תרצו, בהזדמנות, הוא יסביר לכם מדוע אין קשר בין מצב נפשי לפריצה של סרטן ומדוע כל הנסיונות להסביר שאפשר לנצח את המחלה בעזרת מצב רוח טוב וקצת חסה גורמים נזק, וגם מייצרים אצל חולים תחושה של כישלון שעלולה בסופו של דבר להחליש את כוח ההתמודדות שלהם.אדם רציונלי מאוד הוא פרופ' גוטמן, ולא רק. אני אקח כאן סיכון ואזכיר גם שמוטי הוא איש מאוד נחמד. הנוסח הזה, "איש נחמד", שמור בדרך כלל לשכנים אהבלים שאין שום דרך אחרת לתאר אותם באופן מחמיא. אבל גוטמן, חוץ מהיותו חכם, כשרוני, אהוב על משפחתו, ילדיו (יש לו שלושה, הבכור התגייס ממש לאחרונה לצה"ל), חבריו וכו', הוא גם איש באמת נחמד. טיפוס מאיר עיניים, סבלני, שלעולם לא מרים קול ולא מאבד את השלווה גם ברגעים קשים.הוא גדל ולמד בתל­אביב, ובעצם פרט לכמה שנים שבהן השתלם בארצות הב רית, לא עזב אותה. הוא מתמצא היטב בנבכי התקשורת אבל מעולם לא רצה להיות רופא­סלבריטאי או כל דבר שדומה לזה. אחרי הרצח לא הרגיש שום צורך לדחוף את עצמו לעיתונים או לטלוויזיה. להפך. בשבוע הקריטי הוא ניסה להתחמק מכל מגע עם התקשורת. פעם אחת הופיע לשתי דקות ב"חמש עם רפי רשף", אבל לשמחתו גילה כי אם אומרים פעמיים "לא", התחקירניות והעיתונאים עוברים מיד לטיפוסים שמתנדבים בקלות רבה יותר.למרות שהיה הרופא האחראי שקיבל את רבין וטיפל בו כמעט לבד ברוב השלבים ההתחלתיים והקריטיים, גוטמן לא חשב שיש צורך לפרוש את סיפורו האישי בעיתון. הוא מעולם לא רצה את 15 הדקות שלו, וכשנדמה היה לו שהן מתלבשות עליו, עשה הכל כדי שיברחו. אלא שאז התברר לו שלחיים יש חוקים אחרים. החיים העצמאיים של סימני השאלה כמה חודשים אחרי הרצח גילה גוטמן להפתעתו כי נפתחו מולו שתי חזיתות שונות. האחת של רופאים שבאופן אנונימי החלו להפיץ בתקשורת הערות על כך שהטיפול שניתן לרבין לא היה נכון וכי בעצם אפשר היה להציל אותו. החזית השנייה היתה מכיוון רוקחי תאוריית הקונספירציה שניסו להסביר כי לגוטמן יש מידע חסוי שיכול להאיר את הסיפור כולו באופן שונה לגמרי, אך הוא מפחד לגלות אותו.גוטמן עשה את המינימום ההכרחי כדי להבהיר עניינים. מספיק רופאים חשובים, למעשה כל הרופאים החשובים בתחום, אמרו בגלוי ולציטוט כי הטיפול שניתן היה ההגיוני ביותר וכי ממילא לא היה הרבה מה לעשות. לגבי הקונספירציה, כבר הזכרנו שגוטמן אינו מאמין בנסים.אולם בעולם כה רווי תקשורת לא היה לו שום סיכוי. כמה עיתונאים בכירים שבדקו את העובדות ושוחחו עם גוטמן ואנשים אחרים השתכנעו שאין סיבה לעורר דיון. אבל לבסוף נמצאו גם מי שהחליטו שיש בסיס לשאול שאלות. לפתע מצא את עצמו גוטמן כמי שבעיתון כתוב ליד שמו ש"הוא טעה".בתחילה האמין שגם זה יעבור, שזה כבר ממילא לא משנה ומי שצריך לדעת את האמת יודע. אך הוא גילה שככל שנוקפות השנים מצמיח הסיפור נפ ח וגוף. עם חלוף הזמן מתחילים להישכח כל מיני פרטים, אנשים לא בדיוק זוכרים מה היה, וענן סימן השאלה, שאמור היה להתפוגג, מקבל חיים משל עצמו.לכן החליט, במלאות חמש שנים לליל הרצח, להציג בפעם הראשונה ובאופן חד פעמי את הגרסה המלאה שלו לאירועים כפי שהתרחשו. כדאי לציין שגוטמן הוא האדם היחיד שהיה שם מהרגע הראשון, הוא זה שניהל את כל האירוע, הוא המקור האמיתי והאמין ביותר לשאלה: מה קרה מרגע שהגיע יצחק רבין לבית החולים איכילוב ועד שנקבע מותו.הערה: כל שיחה על רבין, ובעיקר על מותו, גורמת אצלי מיד להצטברות ליחה בגרון. אני יודע, זה נשמע כאילו אני לוחץ לכיוון הדרמטי, אבל זאת האמת. אולי אפשר לדבר על זה פעם עם פסיכולוג, אבל זה לא ישנה את העובדה שכל התעסקות ברצח מורידה עלי עצבות עצומה, כאילו מדובר בקרוב משפחה הכי אהוב. לכן נתתי לגוטמן לשטוח את גרסתו באופן רציף, כשאני רק מכוון אותו. מדי פעם הורדתי את העיניים כדי שלא ישים לב שהן מצטעפות מעט. אני מביא כאן את גרסתו במלואה. המסדרון הריק ­ בוא נתחיל מההתחלה. למה בכלל היית באותו ערב בבית חולים? הרי לא היה בכלל צריך להימצא שם אדם בכיר כמוך."אנחנו חששנו מהאירוע שעמד להתקיים במה שנקרא אז כיכר מלכי ישראל. חששנו שתהיה קטטה או פרובוקציה, משהו המוני שיגרום להרבה פצועים, שבגלל הקרבה אלינו עשויים להגיע באופן לא מסודר. החלטנו לא לקחת צ'אנס. לי היתה הרבה עבודה להשלים מול המחשב, ולכן בלי לחשוב פעמיים יצאתי בחמש אחר הצהריים לבית החולים".­ כשהגעת לחדר מיון היה שקט או רועש? מה אמרו לך מסביב?"באופן יחסי היה שקט. תוך כדי פעולות ההחייאה הראשונות שאלתי איך זה קרה, כי הנחתי שזה היה אירוע חבלני. אני זוכר שמישהו צעק לי: 'סטודנט ירה בו'. ומישהו שעמד לצדי הוסיף שהוא בא עם מאבטח שיש לו פציעה ביד. אבל את המאבטח בכלל לא ראיתי".­ אני מבין שמיד אחרי שהכנסתם צינור לחלל החזה ויצא החוצה האוויר, חזר הדופק."כן. ואז עברנו לעשות את הפעולות הבאות. תמיד פצע ירייה בבית החזה זה נורא מלחיץ, אבל כאן היה ברור שהלחץ עצום בהרבה וגדל כל הזמן. הרופא המטפל תמיד נותן בסיטואציה כזאת את כל מה שיש לו כי ברור שמדובר כאן בחיי אדם, בט ח במקרה הזה. וככה בין לבין ביקשתי שיקראו למנהל מערך הטראומה פרופ' יורם קלוגר ולמנהל בית החולים ברבש. ואז הורדנו אותו לחדר ניתוח".­ דרך המסדרון הרגיל?"כן. ובאמת כשיצאנו מחדר מיון קצת הופתעתי. הייתי בטוח שעולם ומלואו יחכה בחוץ. עיתונאים, צלמים, שב"כ, מי לא. להפתעתי עוד לא הגיע אף אחד, כנראה כי עשינו הכל בזריזות יחסית. זה היה בעיני מצב מאוד הזוי. איכילוב, שעת לילה מאוחרת, המסדרונות ריקים לגמרי, ואני וחברי דוהרים עם ראש ממשלה גוסס לחדר ניתוח. אני לא יודע למה בדיוק ציפיתי, אבל אני זוכר שהיתה לי שם תחושה משונה, כמעט סוריאליסטית".­ ואז הגעתם לחדר ניתוח."כן. הגענו והתחלנו בנוהל מזורז של פתיחת בטן מהירה. אני פתחתי את הבטן. מצאנו די הרבה דם, אך גם שהפציעה הבטנית לא היתה חמורה במיוחד. הקליע שחדר מאחור, בערך באזור המותן השמאלי, עבר דרך הטחול, ריטש אותו וחדר לבית החזה. אז הוצאנו במהירות את הטחול ועברנו לבית החזה."בשלב הזה כבר התחילו להגיע אנשים. קלוגר הגיע ולקח פיקוד על הניתוח. הוא יותר מנוסה ממני בעניינים האלה וזה היה אך טבעי. ברבש ומנהל המחלקה שלי, פרופ' יוסי קלאוז נר, הגיעו מיד אחר כך ולאט­לאט חדר הניתוח התחיל להתמלא בעולם ומלואו".­ גם אנשים רגילים?"לא. לא. רק רופאים, אבל כולם. למעשה כל מי ששמע ברדיו מיהר להגיע. לדעתי ברגעי השיא היו שם 40 איש, אבל כולם אנשי בית החולים. בשלב מסוים נכנס לחדר בחור לבוש אזרחי. הוא נראה קצת בהלם, אני חושב שזה היה הנהג שלו, אבל הסבירו לו בנימוס לצאת. היו שם באמת המון אנשים. בשלב מסוים עבדו עליו חמישה מרדימים, כל המנתחים הבכירים. היתה שם המולה רצינית". "אני עיסיתי לו את הלב" ­ ואיך נמשך הניתוח?"אז כמו שאמרתי, הוצאנו את הטחול ופתחנו את בית החזה הימני ועשינו עוד מספר פעולות ולפתע היה שיפור מסוים במצבו. לרגע היה אפשר למדוד לחץ דם ולרגע נראה היה שהוא יוצא מזה. ברגע ההוא גם יצא מישהו למשפחה ונתן להם להבין שהוא מתאושש, אבל בתוך כמה רגעים המצב הידרדר שוב. בשלב הזה נכנס לתמונה גם מנהל מחלקת ניתוחי החזה פרופ' יקירביץ' וניסה לתרום, אבל אי אפשר היה לעצור את ההידרדרות. גם לא בעזרת עיסוי הלב שעשינו לו".­ מה בדיוק עשית בשלב הזה?"אני פשוט עיסיתי פיזית את הלב שלו. אני זוכר את עצמי מעסה ומעסה, עוד ועוד, בניסיון להמשיך את פעולתו. זאת פעולה דרמטית נורא, כי ברור לך שאתה מחזיק את הבן אדם עם חוט דק­דק של חיים. ברור לך שהוא לגמרי ביד שלך. ככה זה נמשך הרבה זמן, אני ממש לא יכול להעריך כמה, עד שבסוף קלאוזנר לקח אחריות ואמר שהסיפור אבוד וצריך להפסיק. זה משהו נורא קשה. כי כל זמן שמעסים יש כביכול סיכוי שמשהו יקרה. ברגע שהפסקת הכל בעצם נגמר. זהו. הפסקנו את ההחייאה וקבענו את מותו".­ תאר לי את רגע המוות.(גוטמן לוקח נשימה ארוכה). "אחרי שאמרו בקול רם שהוא מת, השתררה בחדר הניתוח שתיקה איומה. אף אחד לא דיבר. הרגשתי התרוקנות עצומה, כאילו כל האנרגיה יוצאת ממני בבת אחת. לקחתי כמה נשימו והבנתי שאני יכול להיות עכשיו טיפה פחות מרוכז. ובפעם הראשונה פתאום השתלט עלי מין עצב עמוק כזה."ואז כמה מהחברים התנדבו לתפור את הגופה, לסגור הכל. אני וקלוגר יצאנו החוצה ואני זוכר את עצמי יושב באיזו פינה. מישהו הביא כוס קפה ומישהו אחר נתן לי סיגריה ופשוט ישבנו בשקט בלי להוציא הגה."זה קומפלקס די גדול, ולאט­לאט שמתי לב שבניגוד להתחלה, לריצה שלנו איתו במסדרון הריק, עכשיו מלא שם באנשים. שרים, הרמטכ"ל, ומי לא. ראיתי את ברבש ואת אפרים סנה, שהיה אז שר הבריאות, מתרוצצים ומכינים הכל לכניסה של המשפחה".­ איפה הם ראו אותו?"בחדר הקבלה. הוציאו את הגופה לחדר הקבלה וגם אנחנו הלכנו לשם. כמו שמקובל הניחו אותו על שולחן מכוסה בסדין, כשרק הראש גלוי. במצב הזה לא רואים את מה שלא צריך לראות, ומאחר שעיני המת עצומות, הוא נראה קצת ישן. זה בדרך כלל מקל. אני חושב שלאה צעדה בין שמעון פרס לדליה. את בני המשפחה האחרים לא הכרתי אז בכלל. לאה היתה מאוד מאופקת. בחדר היתה כבר ממש אווירה של חורבן. העצב היה ממש בתוך הקירות. הסתכלתי על פרס, הוא נראה מוכה יגון. אני זוכר שהם נישקו אותו במצח ואז יצאו. ויותר לא נתנו לאף אחד להיכנס. זהו. ואז ישבנו והתחלנו לדבר. אני טלפנתי הביתה, קיבלתי ביפר מהחבר הכי טוב שלי, מוקי אהרוני, שידע שאני שם ורצה לחזק את ידי, ואז עברנו לחדר אחר כדי לכתוב את דו"ח הניתוח". סימנים של קנאה ­ מי זה אנחנו?"קלאוזנר, קלוגר ואני. אני הייתי זה שאמור היה לכתוב אותו, בתור הרופא שקיבל אותו, והם הצטרפו אלי. הדו"ח הוא כמובן עניין של שגרה, אבל הבנו שזה דו"ח חשוב, שהוא חייב להיות מדויק, וגם היינו בסיטואציה נפשית מאוד מיוחדת, אז ניסינו לשחזר הכל בשיא הדייקנות. אחר כך התברר שחלק מהדייקנות עבדה נגדנו. אבל לזה עוד נגיע. בשלב ההוא גם הוחלט שאת הניתוח הפתולוגי לאחר המוות יבצעו אצלנו, ומיד פרופ' יהודה היס הגיע עם הצוות שלו. בשלב מסוים העסק נגמר והלכתי הביתה".­ ומה עשית שם?"שרי, אשתי, התעוררה. דיברנו. לא ממש נרדמתי. שכבתי טרוד במיטה, ובעיקר קמתי השכם בבוקר וחזרתי לבית חולים. בדרך כלל כשאני חוזר מניתוח ארוך בלילה אני מרשה לעצמי לגנוב בבוקר שעתיים­שלוש, אבל בבוקר ההוא הרגשתי צורך לחזור מיד. ניסינו לנהל יום שגרתי, אבל מובן שלא היה אפשר. אני לא ניתחתי, ביקשתי שיחליפו אותי. ישבנו כל היום ודיברנו".­ חשבת על האפשרות שיגידו שבעצם יכולתם להציל אותו?"רפואה היא לא מדע מדויק. לכל ניתוח יש וריאציות. יש הבדלים בכושר הניתוח של מנתחים, בסיטואציה. תמיד אחרי שאירוע נגמר אפשר לקיים דיון ולבדוק מה נעשה ומה היה צריך להיעשות. אתה גם חייב לזכור שאירוע טראומה, כלומר מצב שבו אדם בריא עבר תאונה או שירו בו, מתנהל הפוך מהרגיל. בדרך כלל אתה בא אל הרופא, מספר מה כואב, הוא בודק אותך, מחליט מה יש לך ואז מתחיל לטפל. כאן קודם מתחילים לטפל ורק אחר כך יש זמן לבדוק מה באמת קרה."עכשיו, כמובן שאם פצוע הגיע חי לבית חולים, הרי יש ציפייה שאולי ניתן יהיה להציל אותו. עד היום מתווכחים אם אפשר היה להציל את ארלוזורוב. אבל יש גם מציאות וסטטיסטיקות. למרות שכל פצוע הוא ישות נפרדת, רבין הוא לא היחיד ולא הראשון. תשאל כל רופא מומחה והוא יגיד לך שלגבר בן 73 עם שני כדורי הולופוינט בחזה יש שניים­שלושה אחוזים מקסימום לאפשרות שיצילו אותו. וגם זה רק במקרה חריג מאוד".­ אז הביקורת הפתיעה אותך או לא?"לקחתי בחשבון שתהיה ביקורת. היינו משוכנעים אז, ואני משוכנע היום, שסדר הפעולות היה נכון ולא ניתן היה להציל אותו. אבל הנחתי שבוודאי יהיו אנשים שיגידו שאולי היה אפשר לעשות ככה ואולי אחרת. למרות שבמקרה הזה ברור שבכל שיטה התוצאה היתה אותו דבר."אבל דווקא בהתחלה התחושה היתה בסד ר. צלצלו אלי המון חברים לעודד. צלצלו הרבה קולגות שרצו לשאול שאלות ולהבין מה בדיוק קרה, וביניהם גם כאלה שאני לא מכיר טוב. ועם כולם שוחחתי, כמו שמדברים עם קולגות, ודנתי בלי בעיה בכל הפרטים. אז למרות שהייתי מוכן לזה, זה די הדהים אותי שכמה אנשים התחילו קמפיין מטורף להוכיח שהטיפול לא היה תקין".­ למה זה הדהים אותך?"כי ברור שהמניע היחיד שלהם היה קנאה. כי היה ברור שיש פניות יזומות לעיתונאים, כולל אנשים שפנו לוועדת שמגר וביקשו להעיד בפניה ונדחו. ומה שכמובן מדהים זה שדווקא האנשים האלה הם אלה שלא התקשרו בכלל לברר את הפרטים. ומובן שאף אחד לא עשה זאת בגלוי אלא מאחורי הגב. פתאום לכולם נהיו מקורבים".­ אז בוא נקרא לך "מקורבי פרופ' גוטמן" ותגיד לי מי הם ומה שמם?"אתה מבין שאין לי שום עניין לענות להם, הרי הם ממילא מתחבאים מאחורי עורכי דין או מאחורי עיתונאים. לי לא היה ואין לי גם היום מה להסתיר. אין שום דבר שאני מתבייש בו, ומדהים אותי שהאנשים האלה לא פנו, לא שאלו, ועל סמך מה שהם קראו בעיתון החליטו לצאת למלחמה ולהודיע שהטיפול ברבין לא היה בסדר. ומה המסקנה שהציבור יכול להבין? כאי לו אם הוא היה מגיע אליהם, הוא היה חי? הרי זה הבל ורעות רוח."קיבלתי מכתב נורא יפה מאדם בשם ביל שכטר, מנהל מחלקת טראומה בבית חולים ציבורי של סן פרנסיסקו, שהיא אחת העמוסות ביותר בעולם. הוא ראה מקרים כאלה יותר מכל הרופאים בישראל ביחד, והוא לא חבר שלי האיש הזה, והוא כתב שהוא התבייש לקרוא על הקמפיין הזה של רופאים נגד רופאים. שלפי כל קטגוריה של מרכז טראומה, הסיכויים להציל אותו היו אפסיים."בכלל, משונה בעיני שאנשים עושים מהלך כזה. מעניין אותי מה הם חושבים האנשים האלה? נניח שאני שומע שהגיע חייל פצוע לבית חולים אחד ואחרי שעות יוצאת הודעה שהוא נפטר. האם יעלה על דעתי שבהתבסס על אינפורמציה מהעיתון אני אצא לתקשורת ואגיד, 'אצלי הוא היה ניצל'? תחשבו אפילו על המשפחה. לא רק שיש אובדן, הם צריכים לשמוע על סמך ספקולציה טוטאלית שאולי אפשר היה להציל את יקירם?".­ אבל בוא נבדוק רגע את הטענות הספציפיות. שאלו למשל אם היה צריך לפתוח את בית החזה כבר במיון?"זה דבר שאפשר להתווכח עליו. קודם כל עושים אותו במקרה שמפחדים שאין זמן אפילו להגיע לחדר ניתוח. במקרה שלנו גם היתה אינדיקציה גופנית שבג ללה עשינו את זה, ורק כשפתחנו אותו התברר שהאינדיקציה לא היתה מתאימה. אבל בכל מקרה הראיה היא שרבין הגיע חי לחדר ניתוח. כך שזה לא משנה".­ יש שאלה על הפער ברישום הדופק."זאת ממש שטות. הרי הכל נעשה בלחץ. יש דופק שמודד רופא שסופר בעצמו ומכפיל בארבע, כדי להבין במהירות את סדרי הגודל, ואחר כך מודדים במכונה. מובן שבין המדידות האלה יש הבדל וההבדל קיים ברישום, אבל הוא לגמרי זניח. זה לא מעיד על כלום. בכלל, השאלות הגדולות הן על סדר הפעולות ושם ברור שסדר הפעולות היה נכון. אין עליו ויכוח. היתה פציעה מאוד קשה ולא הצלחנו להציל את החולה. זה כל הסיפור".­ אתה יכול להסביר מה הבנתם בבדיקה הראשונית?"היה ברור שיש שני קליעים שנכנסו מאחור. אחד יותר מכיוון המותן השמאלי ושני פחות או יותר באזור השכמה הימנית. אלה הדברים הברורים. לא היו פצעי יציאה. לא היה קליע שלישי. לא היו פגיעות נוספות".­ רגע, חכה עם הקליע השלישי. אמרת שהיתה אינדיקציה שבגללה פתחתם אותו והיא התבררה כמוטעית."ההערכה הראשונית בבדיקה הגופנית המהירה שעשינו גילתה שני סימנים שהצביעו על פגיעה נוירולוגית. האחד זה חוסר ההכרה העמוק וסטיית המבט שהצביעו על פגיעה במוח. והיה גם חשד לפגיעה בעמוד השדרה, חשד שהתבסס על ממצאים מסוימים בבדיקה הגופנית. בדיעבד התברר כי באמת היתה פגיעה במוח מתסחיף אוויר. ולא היתה פגיעה במוח השדרה. אבל שוב, זה לא שינה בשום אופן את סדר הפעולות". מה זה פצע יציאה ­ ומאיפה צמח הסיפור על הקליע השלישי?"זה סיפור פשוט וכמעט הייתי אומר משעשע. כמו שאמרתי, בדו"ח שכתבתי השתדלנו להיות מפורטים ככל האפשר. אז גם עשינו ניסיון לתאר במדויק את מהלך הקליע הימני שבא מאחור, פצע בצורה חלקית את החוליה ופיזר שבבי עצם שגם בגללם חשבנו שהיתה פגיעה קשה יותר בעמוד השדרה. משם הקליע המשיך וחדר לבית החזה. לנקודת החדירה הזאת מהשרירים והרקמות אל בית החזה קראנו בשגגה פצע יציאה. הכוונה לא היתה פצע יציאה מחוץ לגוף כולו, כי כזה לא היה, אלא יציאה מתוך השרירים והרקמות הסמוכות לעמוד השדרה אל תוך בית החזה ואל תוך הריאה."זהו. אנשים כותבים בשעת לילה מאוחרת, בכתב יד, דו"ח אחרי שמת להם בידיים ראש ממשלה ולא מדייקים מספיק במינוח, שזה לא נורא, כי מדובר בדו"ח פנימי לגמרי, ומיד אחר כך, כשהיינו צריכים להכין דו"ח רשמי למשרד הבריאות, הבנו שהניסוח הזה עלול להטעות ותיקנו אותו. עכשיו, כשתיקנו אותו עשינו את זה לגמרי בתום לב, בלי לחשוב שהתיקון יעורר בעיה, כי באמת היה לנו ברור שאין שום ויכוח על הפרטים".­ ואיך זה הפך לנחלת הכלל?"חודשים אחדים אחרי האירוע התקשר עיתונאי בכיר מ'מעריב' ואמר לי כך: הגיע אלי דף מתוך דו"ח הניתוח שלך, ואני רוצה לשאול כמה שאלות. ביקשתי שיעביר לי בפקס את הנייר וראיתי לתדהמתי שהוא מחזיק את עמוד שלוש של הדו"ח שנכתב באותו לילה בכתב ידי, דו"ח שמטעמי סודיות רפואית לא היה אמור מעולם לעזוב את בית החולים. גם הבנתי שלא במקרה מישהו העביר לו רק את עמוד שלוש. ומיד הבנתי שלפי העמוד הזה ניתן להוציא את המושג 'פצע יציאה' מהקשרו, ושמישהו אכן עשה את זה. אבל לא היתה בעיה להסביר. זימנו את העיתונאי לבית חולים, נתנו לו לקרוא את כל הדו"ח, והוא השתכנע."אלא שאותו גורם שהפיץ את זה, שאין לי כמובן מושג מי הוא, המשיך לנסות את מזלו ולהפיץ את הנייר. היתה תקופה משונה כזאת שכל חודש בערך הייתי מקבל טלפון מעיתונאי שבטון של אחד שמצא זהב באלסקה היה אומר: 'הגיע אלי דף מתוך', וכן הלאה, ואני הייתי בשיא הנימוס מסביר שוב ושוב. אחר כך נמאס לי אז התחלתי להעביר אותם לדוברת בית החולים."מאוחר יותר התברר לי שהפכתי בצורה מסוימת ליקיר הימין הקיצוני, שכן האינטרפרטציה השגויה של הדו"ח הפכה לכלי שרת של אנשים מסוימים שיכלו להוציא מזה את המסקנה שהיה קליע נוסף. והרי אם יש קליע נוסף הרוצח אינו יגאל עמיר, שכן הוא ירה רק פעמיים. ואז הימין הקיצוני וכל נושא ההסתה מקבלים מין זיכוי, וכך נולדת תאוריית הקונספירציה. הדבר הופיע גם בספר של ברי המיש שלא קראתי אבל צילמו לי את הפסקאות הרלוונטיות לגבי. שם נכתב שהופחדתי על ידי השב"כ, ומיד יש תיאור של כמה השב"כ יכול להפחיד. הוא קבע שהפחידו אותי ולכן אני והפתולוג וכולם יודעים אבל לא מגלים".­ אולי באמת?"אז אם יורשה לי לנצל את הבמה אני אומר אחת ולתמיד: לא היה קליע שלישי. לא היו פצעי יציאה מהגוף. היתה מקסימום טעות קלה בניסוח והיא תוקנה מיד".­ הנה אמרת."המדהים הוא שיש ציבור שלם שקל למכור לו את התאוריה הזאת. לא מזמן ניגש אלי איש מאוד רציני שעובד בבית החולים שלנו ואמר לי: תשמע, קראתי את הספר ושמעתי הרצאה של ברי המיש ויש לי כמה שאלות. ואני מיד עניתי לו, 'אתה מכיר אותי 20 שנה, אני מסתכל לך בעיניים ואומר: לא היה קליע שלישי. מה, זה לא מספיק'? הבחור היה נבוך, אבל הוא אמר, לך תדע. והוסיף: 'אני חושב שגם אם 20 אחוז ממה ששמעתי בהרצאה נכון, אנחנו בבעיה גדולה'. עניתי לו: 'אז אני אומר לך שראיתי אתמול עשרה חייזרים על גג הבית שלי, ואם 20 אחוז מזה נכון אז היו שם לפחות שניים, לא?'". הקטע האישי והקטע הלאומי ­ למה לדעתך באמת הסיפור הזה לא מת?"כי אחת לכמה חודשים מופיע משהו. עוד כתבה, עוד איזה רופא שמספר לעיתונאי שבמקרה לא ידע משהו כביכול חדש. גם ככל שעובר הזמן פחות אנשים זוכרים מה בדיוק היה, ופתאום הם רק זוכרים שהיתה אי בהירות. וככה כל זה גדל, ולצערי אני מניח שעם השנים זה יגדל עוד ועוד. למרות שאני מקווה שהמאמר הזה יסגור את זה סופית. לפחות מבחינתי".­ שזאת מחשבה נאיבית."אז בוא אגיד לך יותר מזה. יש באמת שאלות בפרשה הזאת שלעולם לא תהיה עליהן תשובה אמיתית. למשל, איך בכלל יגאל עמיר נכנס לשטח הסטרילי או למה הנהג עשה עיקוף כל כך גדול בדרך לבית חולים. וגם אם לשאלות האלה יש תשובות פשוטות, תמיד ישאלו אותן. ותמיד יימצאו אנשים שיודעים לספר יפה סיפור, גם אם הוא לא מבוסס מי יודע מה. זה גם לא תחום שהוא באחריותי. לי חשוב רק שהקטע הרפואי יהיה ברור. שיהיה ברור שאין מנגנון שעובד כדי להכחיש או לטייח משהו. אני באמת יכול להיישיר מבט אל הציבור שמתעניין ולהגיד בביטחון מלא: האיש בא עם שני קליעים וללא פתח יציאה. הוא נורה מאחור. מרגע שהוא הגיע לאיכילוב אין שום תהיות. אין חוסר בהירות. זה מה שהיה שם. אין דרך להציג את זה אחרת".­ גם המשפחה הציגה שאלות?"בזמן השבעה הלכנו לבקר את המשפחה. היינו קבוצה קטנה, המנתחים וברבש, מנהל בית החולים. זה היה מאוד מרגש. לאה הכניסה אותנו לחדר צדדי שהיו בו רק בני משפחה. סיפרנו להם בדיוק, הכל, בפרטי פרטים. הם שאלו שאלות של אנשים נבונים וקיבלו תשובות. הם כמובן מאוד הודו לנו. מאוחר יותר, כשהתחילו לעלות שאלות, רופא המשפחה, שהכיר אישית את קלאוזנר, ישב איתו על כל הפרטים מחדש. עד כמה שאני יודע, על נושא הטיפול הרפואי אין להם שום תהיות. הנושא סגור".­ ומאז זה נוכח מאוד בחיים שלך? זה משהו שאתה מרבה לחשוב עליו?"כשלא מציקים לי אני חושב על זה בעיקר פוליטית. זה נוכח בחיי יותר דווקא בקטע הלאומי. שם העצב הגדול שלי. וזה אולי יישמע בנאלי, אבל עדיין קשה לי לתפוס שיהודי רצח את ראש הממשלה. בקטע האישי שלי בתוך הסיפור הזה אין לי דילמות ואני לא מתעסק בו. מעבר לזה שזאת חוויה קשה שאני כנראה לא אשכח לעולם".­ היה מאמר שבו קולגה שלך דיבר על הילדים שלו, על דברים שאמרו להם בבית ספר."בעניין הזה ממש אין לי מה לומר. האירוע הזה לא יצר שום בע יה מהסוג הזה בחיי הפרטיים. תראה, מאחר שאני בעצם הרופא האחראי שקיבל אותו בבית חולים, זה דבר שיישאר איתי לתמיד. ואתה יודע מה, דווקא חשבתי בשעתו שאני אקבל הרבה מחמאות על הלילה ההוא. והאמת היא שקיבלתי. אבל אתה יודע איך זה, מספיק טיפה אחת של דיו כדי שהקערה תהיה עכורה".­ וחשבת פעם שאולי חבל שבכלל נקלעת לשם."לא, ממש לא. זה גורלי ואני חי עם זה בשלום. אני לא מצטער שהייתי שם. אני מצטער שזה קרה לו ולמדינת ישראל. לא לי".