אפטר פרטי למירי בוהדנה, הבחורה הכי אמיתית בסביבה, נמאס שכולם מסתלבטים עליה ליסה פרץ 06/10/00 "אם חושבים על זה, יכול להיות שאם לא היית מתגלה, אולי היית עובדת עכשיו באיזה סופר בשדרות" (רונן הלל תוהה ברגישות יתרה על נפתולי החיים של הדוגמנית מירי בוהדנה, "אנשים" 2/11/99) דוחה ככל שזה יישמע, השאלה הזו היא אחת השאלות הפחות פוגעות ששאלו את מירי בוהדנה בקריירה שלה. תיק העיתונות שלה גדוש בעלבונות, הלבנות פנים, בוז, לעג וזלזול. מאז בחירתה לנערת ישראל ב­95' ועד היום שימשה בוהדנה כמגנט לדאחקות עיתונאיות ברמות חסרות תקדים. היו זמנים שעיתונאים שידעו שהם הולכים לראיין את הגברת היו משפשפים את כפות ידיהם בהנאה צרופה בידיעה שהפה של מירי תמיד ינפיק כמה פיסקאות עסיסיות, ושהיא תיפול אל תוך אמבוש הסתלבט בקלות רבה מהרגיל. את היחס המזעזע אליה עיבו תופעות הלוואי של כל סלבריטאי ממוצע, רק שאצלה הן הגיעו בתדירות ובווליום גבוה מהרגיל: הכיכוב הבלתי פוסק במדורי הרכילות, הרומנים המתוקשרים עם אייל גולן והכדורגלן לירון בסיס, הקריירה הלילית כברמנית באלנבי 58 והופעות אורח בתוכניות טלוויזיה על תקן הקולב עם הפה הגדול, זה שמדבר על הכל ­ סקס ("על מכונת כביסה בסחיטה" כך אמרה אצל דנה מודן), סט יות, בייבי דול'ז ("לתת להרבה גברים לפנטז"), קעקועים וגידול נחש כחיית מחמד. בוהדנה לא התאמצה להקשות על התקשורת וזו מצידה התעקשה לגשת למלאכת הבוהדנה עם שלל דעות קדומות, סטיגמות וקלישאות. בקיצור, עבודה קשה לא היתה לאף אחד מהצדדים.בחלוקה גסה של מיפוי היופי המקומי מז'אנר המזרחייה הלוהטת, שצבר כאן תאוצת על בשנים האחרונות, נמצאות בצידה האחד של הסקאלה יעל אבקסיס, סנדי בר, ימית סול ונטלי עטייה, ובצד השני עומדת לבדה בוהדנה. לכאורה לשתי הקבוצות מוטיבים אסתטיים זהים: מוצא ושם משפחה מזרחי, לוק כהה המדיף ארומה אקזוטית משהו. אבל בעוד הקבוצה הראשונה מייצגת משהו רך, נוח ונעים לעיכול, מיינסטרים לכל המשפחה ­ וזוכה לטיפול מלטף (יחסית) מאמצעי תקשורת, הרי שבוהדנה מגלמת בדיוק את ההפך: את הנערה הפרועה ומשולחת הרסן, או אם להשתמש בביטוי הטעון ­ "הפרחה": היא מפוצצת בקעקועים, צובעת תדיר את שיערה במיני צבעים מוטרפים, מדברת חופשי­חופשי על הכל בשפה מתובלת בסלנג עממי, ולא מנסה לרגע לשוות לעצמה דימוי של נערה מתוחכמת. אולי דימוי מעולם הגסטרונומיה יוכל להבהיר את ההבדל המהותי העומד בין שתי הקבוצות: אבק סיס­עטייה ושות' הן הפלאפל; בוהדנה היא הסחוג בכבודה ובעצמה. בעיני, הקייס שלה הרבה יותר מעניין ומורכב מזה של אחיותיה: היא מקיימת בתוכה שני מוטיבים השונים בתכלית השינוי זה מזה: פשטות צרופה ופראיות. "לא הבנתי את המלכודת של הסטראוטיפ" מירי בוהדנה דגם 2000 מגובה בקונספט ענוג להפליא: היא לבושה חולצת טריקו לבנה ופשוטה, פניה משוללות איפור. עיני הבמבי החומות שלה חוסות בצלם של ריסים ארוכים מאוד ושפתיה מעובות ומשורבבות ­ ללא שום עזרה סיליקונית או מניירה דוגמניתית בלתי נשלטת. בשנה האחרונה היא רזתה מאוד ולא הותירה שום זכר לחזות המעט בשרנית שליוותה אותה בתחילת הקריירה. גם השיער, שבו ביצעה בעבר פוגרומי צבע ותספורות על בסיס דו שבועי, נתון כעת בגירסה ארוכה, מתולתלת וחומה ­ הגוון המקורי שלה. את כל השלווה הזאת מפרים שני דברים, עדות לזמנים המעט יותר פרחחיים שלה: שמיניית קעקועים פזורה על כל חלקי גופה ונחשת המחמד שלה העונה לשם קריסטל רובצת באקווריום באמצע הסלון. בזמנים ההם בוהדנה נהגה להסתובב ברחוב עם קריסטל לפופה על היד או על המותן, משל היתה איזו חגורה של ג'וצי. סביר להניח שאת המטמורפוזה הזו יש לתלות בקריירה החדשה שבוהדנה מייעדת לעצמה: שחקנית­מגישה. כמו הרבה דוגמניות לפניה גם היא החליטה לשים סוף לשנות הדגמון וסלבריטאות הסרק ולעצב לעצמה תדמית בעלת ערך סגולי. איכשהו הן תמיד בטוחות שהטלוויזיה היא המקום הראוי לנ קז אליה אמביציות מהסוג הזה. בחודש הקרוב היא תעלה ותבוא כמגישת רצף יומי ב"ברז" ­ תוכנית מוזיקה ים תיכונית בערוץ בריזה ביס (ערוץ הבית של הז'אנר) מעין טופ אוף דה פופ מזרחי. במקביל היא סיימה זה עתה להצטלם לגירסה הטלוויזיונית של "אסקימו לימון" בתפקיד עצמה בדימוס: הנערה הפרועה מחבורת הפושטקים שעושה טיזינג ליהוד'לה, מומי ובנצי. "הייתי כבר מיואשת ומתוסכלת לגמרי. שנה וחצי עבדתי בתור ברמנית באוקטופוס וזה בגלל סיבות כלכליות. לא לקחו אותי לכתבות אופנה ולקטלוגים, דגמנתי בקושי ועשיתי פה ושם חלטורות בקניונים. בקיצור, לא היה לי ביקוש. "ברז" ו"אסקימו לימון" נפלו עלי בדיוק בזמן".­ מה הסיבה שבגללה לא עבדת?"יש לזה מכלול של סיבות שהרתיעו אנשים ממני וגרמו להם לפתח דעות קדומות עלי: קודם כל נראיתי הרבה פחות טוב מהיום: השיער שלי היה קצוץ במלא צבעים משוגעים, הקעקועים והפירסינג שלי הרחיקו לקוחות פוטנציאלים. התדמית שלי בעיני אנשים היתה גרועה ­ כל שני וחמישי במדורי הרכילות, ברמנית בליינית כזאת, מפלרטטת עם גברים, יוצאת עם כדורגלנים, מדברת שטויות בטוקשואוז".­ ולמה באמת הטרחת את עצמך לבוא לכ ל כך הרבה תוכניות אירוח?"אני חושבת שזה היה סוג של תשומת לב שרציתי לקבל. רציתי להגיד לעולם: 'תסתכלו, אני כאן ואני מסוגלת לעבוד'. רציתי חשיפה ואולי מישהו יראה אותי ויחשוב שאני מתאימה למשהו. לא הבנתי כמה זה מקולקל. בזמן אמת לא קלטתי את המלכודת של הסטראוטיפ ­ את זה שאת משמשת כקישוט במעגל".­ ומתי הבנת את זה?"קראתי יום אחד כתבה על סיגל שחמון והיא אמרה למראיינת שאין שום סיכוי שבעולם שהיא תדבר על החבר שלה או על החיים הפרטיים שלה. ואמרתי לעצמי: 'יואו, איזה כיף זה לקרוא כתבה נקייה כזו, תתחילי גם את להיות כזאתי'."אני זוכרת יום אחד שחזרתי הביתה לשדרות, זה היה אחרי התוכנית של קיציס ואבא שלי קידם את פני ­ מבלי לראות את התוכנית כי היא היתה מאוחר בלילה ­ ב'מה זה השטויות שאת מדברת?'".­ גם את שיתפת פעולה עם התדמית שנוצרה עלייך."נכון. הרבה מתוך תמימות ונטייה לסמוך על אנשים. בבסיס אני אדם כן, משתף ועושה צחוקים, ועיתונאים חופשי תפסו על זה טרמפ. בזמן אמת כשהעליבו אותי עיתונאים לא חשבתי על זה כפגיעה. רציתי לצאת תמיד כמה שיותר מגניבה. רק אחר כך הבנתי כמה הסתלבטו עלי. אחרי תק ופה ארוכה של בלי עבודה ואפרוריות כל הטוקשואוז והרכילות היו אלטרנטיבה למצוא מישהו שיתייחס אלי ­ אלטרנטיבה מזעזעת, אני מודה. אנשי מקצוע ממש תפסו מרחק ממני. בחור אחד ממשרד פרסום תפס אותי יום אחד ואמר לי: 'לא חבל עלייך? את כזאת יפה אבל שרפת את עצמך תדמיתית. אני מציע לך להרפות ואולי לשנות פאזה. נהיה ממך דוגמנית צהובונים'. זה היה מעליב מאוד אבל גם אמיתי מאוד". "השארתי מאחור את התמימות" דרך מזוגזגת עשתה מירי בוהדנה ב­23 שנות חייה: היא נולדה וגדלה בשדרות לאם מטפלת בילדים ואבא נהג שכיר במועצה האזורית שער­הנגב. בגיל 15 רשמה אותה אמה לתחרות מיס באר­שבע והנגב, שם גרפה את המקום השלישי. בגיל 17 נבחרה לנערת ישראל וחצי שנה אחר כך, על במת תחרות מיס עולם בסאן סיטי, הגיעה לחמישייה הסופית והוכתרה כסגנית. בצבא שירתה כמדריכה במוזיאון חיל האוויר תחת פיקודו של יעקב טרנר ולאחר מכן עברה לחיפה לגור עם חברה דאז, הכדורגלן לירון בסיס. באותו זמן גם החזיקה בטור ספורט אישי ופרוע במקומון חיפאי.שדרות נותרה תמיד בסיס האם האוהב והחמים שלה ­ אבל גם אליה יש לה רגשות מעורבים. לא מעט משום שאת לימודי התיכון העבירה בתיכון הקיבוצי שער הנגב, מה שגרם לה לטפח זוג בוהדנות שונות זו מזו.­ אמרת פעם: "אני התנתקתי מהאנשים בשדרות די מהר. לא היתה לי בעיה עם זה כי עשיתי טובה לעצמי. כשראיתי את ההבדל ברמה בין האנשים הבנתי שעשיתי טובה גדולה לעצמי. הקיבוצניקים הם עם מדהים". התביישת במקום שממנו באת?"מה פתאום, חס ושלום! אין לי שום בעיה עם אנשי שדרות או עם המקום עצמו. יש להם פשוט חיים עם שי גרה שונה מאלו שחיים בתל­אביב. מבחינתם המקסימום זה לצאת לאכול פיצה במרכז או לצאת לאשדוד או לאשקלון. המסגרת מאוד מצומצמת: קמים בשש בבוקר, הולכים למפעל וחוזרים בערב מאוחר הביתה. עם הפורמט הזה היתה לי בעיה. כשאני חושבת על זה יש להם חיים נפלאים: חיים מרובעים ופשוטים, לא צריכים לרוץ כמו מטורפים כמו פה, בתל­אביב. לא התביישתי אף פעם ואני לא אתבייש. עד היום כשאני מגיעה לביקורים אנשים עוצרים אותי ברחוב, מלווים אותי במבטי הערצה, שואלים איך אני מסתדרת בעיר הגדולה ומאוד מפרגנים. כשזכיתי בנערת ישראל הם תלו שלט חוצות ענקי עם תמונה שלי בכניסה לעיר 'שדרות ­ יופי של מקום'. מאוד­מאוד התרגשתי, אפילו שפדיחות איך שנראיתי בתמונה עם כל השורשים השחורים מתחת לבלונד".­ ולמה התעקשת ללמוד בבית הספר של הקיבוצניקים?"עד כיתה ו' למדתי בשדרות ולאחר מכן התחיל גיל ההתבגרות עם כל מיני לבטים מי את ומה את: פרחה, ערסית, פריקית. אז הרמה של התיכון בשדרות היתה מאוד ירודה, מורות היו מקבלות מחזור ולא באות ללמד. ממוצע מוציאי הבגרות היה נמוך מאוד ולי היה חשוב אז ללמוד ולקבל ערכים, ואת זה יכולתי לעשות רק בבית ה ספר של הקיבוצניקים. תראי, יש לי שלושה אחים בלי בגרות ואותי זה דרבן להתאמץ להוציא תעודת בגרות. העדפתי להתפתח וללמוד מאשר לשבת במרכז כל היום ולרכל ולא לעשות עם עצמי כלום. אבא שלי, בתור הנהג של המועצה היה מקושר להנהלה והוא סידר לי ללמוד שם. למי שהיו יותר אמצעים נשלח מחוץ לשדרות. מה גם שאבא שלי רצה אותי לידו, שיהיה לו פיקוח עלי".­ חשת שונה?"בהתחלה הם הסתכלו עלי במבט משונה. הגעתי לבית ספר מוקפדת ומסודרת, עם החולצה בתוך המכנסיים ­ ילדת בית כזו. אחר כך התחלתי ללבוש שרוואלים, שקפקפים, שיער פרוע וארוך, ללכת יחפה. אבל עם כל נסיון ההשתלבות המוצלח שלי, הרבה פעמים חשתי שאני לא שווה להם".­ במה?"בשפה, למשל. השפה שלהם היתה הרבה יותר עשירה משלי. הם נראו לי הרבה יותר מתוחכמים ופתוחים ממני. אני הגעתי לשם קצת אטומה, אני מודה. כשהחבר'ה הגיעו לכיתה עם שיעורי בית מעולים, הרבה פעמים עם עזרה מההורים שלהם, חשתי קנאה וכאב בלב. עם כל האהבה שיש לי להורי, הם לא עזרו לי ללמוד למבחנים ולעשות שיעורי בית מהסיבה הפשוטה שהם לא יכלו ולא ידעו. אבא שלי לא למד בחייו. לו היתה לי אפשרות לשנות את המ ציאות הייתי עושה שההורים שלי היו לומדים בגיל צעיר".­ מה שניסית לעשות בעצם זה לשדרג את איכות חייך דרך לימודים."נכון. ראיתי את המציאות מאוד בבהירות: בעוד שהחברות שלי בשדרות הן בנות 21 עם ילדים ועבודה קשה, החבר'ה בשער­הנגב הפכו לטייסים והבנות עם תארים. זה מאוד כאב לי, אבל ככה זה".­ איפה לא חשת בנוח בבית ספר?"לא חשתי שם את החום, האהבה, הספונטניות והפתיחות שניתנה לי בשדרות. בבית ספר הקפדתי לשמור על קורקטיות ופאסון. בבית יכולתי לדבר במבטא פרחי, כאילו בצחוק, מתי שהתחשק לי. להגיד 'למה מה?'. בבית הספר השתדלתי לא לפלוט דברים כאלה כי אנשים היו מביטים עלי שם בעיניים פתוחות. הייתי צריכה לעצור את עצמי. אבל אני כמו זיקית באופי, משתלבת איפה שצריך והופכת בסוף להיות כמו כולם ­ אפילו יותר. וככה קרה גם בתיכון. אולי ככה רציתי שיאהבו אותי שם".­ היו פעמים שניסית לשלב בין שני העולמות, שדרות ושער­הנגב?"לא. הבנתי שזה יהיה לא נכון לעשות את זה, כי זה לא ילך. זה שונה מאוד אחד מהשני. איך שאני ציירתי לעצמי את זה אז היה את הבית בשדרות שמילא לי תפקיד חברתי ורגשי והבית ספר שמילא תפקיד ערכי­לימודי. החזקתי שתי זהויות שונות והתמודדתי עם זה די יפה".­ ממש גיבשתם מאפיה תרבותית שם בשדרות: קובי אוז, כנסיית השכל, שמעון אדף, שפתיים."אני חושבת שזה מגיע מהמקום של להוכיח. לצעוק למרחקים: 'גם אני יכול, תסתכלו עלי!'. נו, גם אני כזאתי. בגלל שזה פרובינציה וזה רחוק ובמרכז כאילו קורה הכל צעקת היצירה שלהם נשמעת למרחקים והיא חזקה ובטוחה בעצמה. את כל השמות שאמרת אני מכירה. את חיים אוליאל (מנהיג להקת שפתיים ל.פ) אני זוכרת מאז שאני ילדה קטנה. ואת קובי מנגן על אורגן באיזה להקת חתונות".­ איזה דברים הותרת מאחורייך כשעזבת את המקום?"תמימות, אני חושבת. לא ידעתי בכלל מה זה קוליות, מסיבות, להיראות בחברת סלבס, ואז נחשפתי לזה כאן בבום גדול. ניסיתי לחקות את מה שקורה כאן ­ כמו תמיד, הכי טוב, ואפילו לעלות על כולם. ככה מצאתי את עצמי מתבליינת נונסטופ, נראית ונצפית, עושה קעקועים וכאלה. כשהייתי במסיבה הראשונה של שירזי, מסיבת גייז, הייתי בשוק טוטאלי. זה היה חדש בשבילי לראות שני גברים אמיתיים עם שיער גוף וידיים שריריות, מתנשקים. אין דברים כאלה בשדרות. מיד התחברתי לזה כי הבנתי שזה מקום של אהבה". עדיף איגלסיאס מבראד פיט ­ למה לאמא שלך היה כל כך דחוף לשלוח אותך לתחרויות יופי?"היא חשבה לעצמה: 'הנה את יפה, אולי ייצא ממך משהו בסוף'. אולי דרך היופי היא רצתה שאני אהיה מישהי. ציפתה שהמראה שלי יפתח לי דלתות. ובעיני היא צדקה, אבל צריך גם המון מזל. היא רצתה שאני אראה עולם, שיהיה לי כסף, שאבלה טוב. תראי, כמו כל אמא מרוקאית היא רוצה שלבת היחידה שלה יהיו חיים טובים, מבוססים, בחור טוב. אני חושבת שמדובר גם בפספוס שלה. כשהיא היתה צעירה היה לה שער ב'לאשה', כולם אמרו לה שהיא חייבת לדגמן. רק מה, היא התחתנה בגיל 17 ובגיל 18 ילדה את אחי הגדול ולא הספיקה לעשות עם זה כלום. אולי היא דרבנה אותי על משהו שלא היה לה".­ אמרת פעם שאת אוהבת רק בחורים כהים, למה זה?"כל החברים שלי היו ממוצא מזרחי. אולי כי בתת מודע שלי אני רגילה לכאלה. כאלה ראיתי בבית, בסביבה ובמשפחה שלי. את שמה לי את בראד פיט ואת אנריקו איגלסיאס אחד מול השני, בעיני איגלסיאס לוקח אותו בהליכה. אצלנו באירועים ובחתונות, שהיו מלאות במרוקאים, היה נכנס מישהו בהיר וכולם היו שואלים: 'מי זה האשכנזי הזה?'".ואכן, אהבותיה של מירי לא הרפו מתודעתנו וממדורי הרכילות. העולם הרומנטי שלה געש בשצף קצף רצחני. היו זמנים שבכל שבוע המדורים היו מלאים במידע עליה ועל הבחורים הצמודים שלה. השיא היה בסיפור עם אייל גולן.­ עכשיו תגידי לי איך סיפור שלקח לו שבוע להתחיל ולהיגמר נמרח בכל מקום אפשרי?"תשמעי, אין מה לעשות, שבוע או לא שבוע ­ זה היה אייטם חם. ידענו שנינו שלא נישאר ביחד. שזה סטוץ, קטע קטן בחיים והולכים הלאה. ונתנו לזה לקרות בינינו. שנינו נורא מוכרים וזה תפס תאוצה מטורפת. באותה תקופה חשבתי לעצמי: האומה רוצה לדעת עלינו, למה לא נשתף אותה? דווקא אייל דיבר פחות ממני. לא היתה לי שום יד מכוונת שתגיד לי שמה שאני עושה זה לא נכון ולא כדאי".­ והיום?"יש לי בן זוג מזה שנה וחצי, קוראים לו סמי, הוא מהבעלים של קפה בזל, גדול ממני בעשר שנים. תמיד הסתובבתי עם גברים מבוגרים ממני. היו לי שלוש אהבות גדולות בחיים ועם כל אחד רציתי להתחתן וגם הצהרתי על כך. עם סמי הרגשתי לראשונה שאני לא צריכה לצאת בהצהרות כאלה ­ כי ככה הרגשתי בלב וזה הספיק לי. הוא מפרגן ודוחף אותי ומאוד רגיש בעצמו ­ בוכה מכל דבר. יש בו שילוב שאני אוהבת של מאצ'ו ועדינות. כל החברים האחרים שלי היו או קנאים מדי, או רכושניים מדי או צמודים לי לתחת". "אבא קורא לי 'השטיח'" אחרי שהבינה שטופ מודל היא לא תהיה ­ בטח לא עולמית ובקושי רב מקומית, מירי בוהדנה פנויה עכשיו להסתער על המרקע. בניגוד למשולש בנות המזרחי לייט אבקסיס­בר­עטייה, לבוהדנה עוד ייקח זמן עד שילהקו אותה לדגמן יוגורטים, חלב, מים מינרליים או מזון לתינוקות, אם בכלל. היא עדיין ספונה במשבצת נערת ההארד קור. אבל זה לא מטריד אותה במיוחד. "אני לא מקנאה בהן בכלל. לא מסתכלת על אחרים. אין לי עין צרה. יכול להיות שהן שיחקו את המשחק ­ להיות העדינה והמתוקה, וכך הן גם הרוויחו יותר. אני לא משחקת שום משחק. אני זה מה שאני. ואם ירצו ייקחו אותי בגלל זה".­ חוץ מהגדלת החזה שעשית היית רוצה לשנות עוד משהו?"אולי להוריד איזה קעקוע או שניים. יש לי יותר מדי. אבא שלי קורא לי 'השטיח'. בזמנו נגנבתי על רעיון הקעקועים, אבל זה יותר מדי כבר. זה מביא לי פחות עבודה, זה בטוח! את סדר היום כבר שיניתי, עד לפני שנה הייתי קמה בארבע בצהריים. היום אני כבר בבוקר על הרגליים, אחראית ומסודרת".­ עברה לך פעם מחשבה לשנות את שם המשפחה?"בחיים לא! מה קרה לך, בוהדנה זה סופר קליט! נהגי מוניות, ברחוב, הירקן ­ כולם זוכרי ם לי את שם המשפחה, יותר מהשם הפרטי. השם הזה גם הביא לי הרבה מזל, אני בטוחה".