מה קרה לאמנון דנקנר? אני רוצה להרגיע את כולכם: לא חזרתי בתשובה ולא התחרדתי. נשארתי איש בעל דעות שמאלניות וחבר ותיק ונלהב במחנה השלום אמנון דנקנר 15/09/00 הרבה אנשים שואלים מה קרה לאמנון דנקנר. האם הוא חוזר בתשובה? מתחרד? התבלעה עליו דעתו? התחרפן? איך זה שהאיש הזה, השמאלן, החילוני, האשכנזי, הליברלי, השבע ­ הולך להפגנה מול כלא מעשיהו ועוד משמיע שם דברי הזדהות. איום ונורא. אני שומע הרבה שאלות ותהיות וטענות קשות, ואשתדל לענות עליהן כאן בקצרה. ראשית, אני רוצה להרגיע את כולכם: לא חזרתי בתשובה ולא התחרדתי. נשארתי איש בעל דעות שמאלניות וחבר ותיק ונלהב במחנה השלום. התחרפנתי? ­ זאת שאלה של השקפה. לי נדמה שהשואלים הם המחורפנים האמיתיים, אבל הבה נצא לדרך, נשאל שאלות ונשיב תשובות.* * * איך זה שאתה מופיע בעצרת ונושא דברים כשאתה עיתונאי שתפקידו לדווח ולא לנאום?זה נורא מעניין שהשאלה הזאת אף פעם לא נשאלה כשהופיעו עיתונאים ועורכים בעצרות ובהפגנות של תומכי השלום, כולל בהופעות בכנסים של אש"ף בתקופה שבה זה היה בכלל אסור על­פי החוק. איש לא שאל את השאלה כשעיתונאיות התגייסו למסע ­ מבורך מאוד וחשוב ­ נגד אלימות במשפחה. הפעלת הטענה הזאת כלפי היא דוגמה לסטנדרט הכפול הרגיל של המחנה שאני עדיין שייך אליו. וחוץ מזה, הבה ניפ טר מן ההגדרות הישנות שכבר מעלות עובש מזמן. אני לא עיתונאי שמסקר תחום מסויים וחייב בלפחות מראית עין של נייטרליות. אני כותב בעיתון את דעותי, מביע אותן ברדיו ובטלוויזיה בפני מיליוני מאזינים וצופים, ואין לי בעיה גם לומר בפומבי את מה שאני כותב בפומבי. אני אזדהה פומבית עם מי שאני רוצה כאזרח חופשי במדינה דמוקרטית. המקצוע שלי הוא לא לעשות סוד מדעותי. נקודה.איך זה שאתה מזדהה עם עבריין שהורשע בשתי ערכאות? הנה שוב מרים הסטנדרט הכפול את ראשו המכוער. מעניין שאף אחד לא שאל אותי ולא עיתונאים אחרים את השאלה הזאת כשהזדהינו עם המאבקים של עמוס ברנס, של המורשעים ברצח דני כץ או של חבורת מע"צ. כולם הורשעו, רובם בשתי ערכאות. איפה בדיוק כתוב שאסור לערער, להרהר ולבקר פסק­דין של בית­משפט עליון? איפה נאמר שלהפגין נגד פסק­דין כזה ולמחות עליו זה התנקשות בשלטון החוק וצעד אנטי­דמוקרטי? זאת חגיגה של דמוקרטיה ואני מזדהה איתה.זה נורא להפגין מול שערי הכלא? ­ אני זוכר שלפני כמה שנים הפגנתי יחד עם חברים מהשמאל מול שערי כלא 'אייל', כדי להזדהות עם אייבי נתן שישב שם כעונש על שהפר חוק במיפגשים עם אש"ף. איש מהמזועזעים היום לא הרים קול אז נגד ההפגנה הזאת. להיפך.האם אינך מסתייג מההכרזות שאריה דרעי זכאי? לא רק שאיני מסתייג מהן, אלא שאני תומך בהן. קריאה ביקורתית של פסקי­הדין במחוזי ובעליון משאירה ספיקות, מותירה חורים ומעלה תהיות. בעיני דבר כזה במשפט פלילי הוא הרבה יותר מספק סביר, ולפיכך אני רואה לעצמי זכות וחובה לקבוע כי אריה דרעי זכאי מבחינה משפטית, לפחות מבחינת קיומו של ספק בהרשעותיו. בתרבות שלי, שהיא כנראה שונה מתרבות העדר של מה שקוראים 'השמאל', מצווה להטיל ספק, מצווה ללמוד את החומר, ומצווה להשאיר את כל הדעות הקדומות מאחור.אתם מוזמנים לקרוא את פסק­הדין באתר האינטרנט של בית­המשפט העליון ולגבש מסקנות, ולא לסמוך על פרשני בית שמאי הדוהרים בעיתונות. האם אינך מבין כי מתן חנינה עכשיו לאריה דרעי יפגע בשלטון החוק? העובדה ש­400 אלף בוגרים לפחות הביעו דעתם כי אינם מאמינים במערכת המשפט, היא בעיה שלא תיפתר על­ידי צווים ופסקי­דין ולא על­ידי מאמרים מתנשאים ומלאי בוז ומשטמה. הבעיה היא לא אמנון דנקנר, עם כל הכבוד לי, אלא ההמונים שמוחים ומפגינים ומזדהים עם אר יה דרעי. מה שיש לי לומר למודאגים באשר לשלטון החוק הוא: בסדר, הוכחתם את שלכם, ניצחתם, דרעי הורשע ונכנס לכלא. עכשיו תגלו גדלות נפש, רוחב לב ורצון לפיוס ותנו לו חנינה. זה לא יחליש את שלטון החוק אלא יחזק אותו, משום שהרבה אנשים יתרשמו כי לא מנסים לרדוף את אריה דרעי עד הסוף המר ולמצות איתו את כל חומר הדין. אנשים מגיבים יפה למגע של חסד. תנסו פעם.האם חנינה לא תהיה כניעה לאספסוף?ראשית, אני לא חושב שהמדובר באופן מובהק באספסןף. גם בציבור השמאלני שואף השלום והליברלי יש תופעות של אספסוף שאני מכיר אותן היטב. שנית, הגיע הזמן שתכניסו לכם טוב­טוב לראש: מה שאתם אוכלים עכשיו בהבעה של מיאוס הוא מה שבישלתם, אכן שבישלנו, במשך שני דורות במדינה הזאת: הפער, העוני, המצוקה ותחושת הקיפוח המוצדקת. אם חשבתם שתוכלו לנהל כאן מערכת משפט מערבית מתקדמת לצד הוויה של קיפוח ומצוקה ­ לא הייתם חכמים גדולים. במקום שבו אין צדק חברתי, הצדק המשפטי לא יחזיק מעמד. הוא לא יזכה לאמון, הוא ייעשה חלול, ובסופו של דבר הוא ייאלץ להתגונן מול המחאות בדרכים קשות ולא צודקות, ואז יפסיק להיות צדק משפטי ראוי לשמו. איך אתה, איש מחנה השלום והשמאל, הולך להזדהות עם אלה ששונאים את השלום ואת השמאל? הציבור הזה אינו שונא את השמאל, אלא את הכאילו­שמאל הישראלי, ובמידה של צדק. איזה מין שמאל זה שמניח לפערים בין עשירים ועניים להתרחב בצורה כה מזעזעת? איזה מין שמאל זה שמתעלם מבכיו של ילד עני, מהבושה של ילדה שאין לה מה ללבוש, מסבלם של פועלים ופועלות הרוצצים את גופם ונפשם בעבודה מפרכת תמורת צרור נקוב? את מי אתם חושבים שאתם מרמים? ואיזה מחנה שלום הוא זה שמוכן לוותר לפלשתינים על ירושלים ­ וגם אני מוכן, אף כי בכאב אמיתי ­ אבל אינו מוכן למען השלום לוותר על נוכחותו של אריה דרעי בכלא? איזה מין מחנה שלום הוא זה שמוכן להקריב קורבנות למען שלום עם ערבים, אך מתעקש על קוצו של יו"ד כשמדובר בשלום עם יהודים? בעולם האמיתי שמאל הוא עמוס הנביא. בעולם השקר שלנו, פרות הבשן מרמת­אביב ג', מהרצליה פיתוח ומרמת השרון קוראות לעצמן שמאל.איך אתה, כאיש חילוני, מזדהה עם הש"סניקים החרדים האלה? אני לא מזדהה עם ש"ס ויש לי איתה הרבה מחלוקות, חלקן קשות ועמוקות. אבל כל עניין לגופו, ובעניין אריה דרעי אני אכן מ זדהה עם ש"ס, אבל לא רק איתה. עם קהל גדול ועצום, קהל פצוע וכואב שאני רוצה לתרום את המעט שבכוחי כדי לחבוש את פצעיו ולדבר אליו באהבה. נמאס לי לנהל מחלוקות בקללות וצעקות. השסע לובש מימדים מדאיגים, ומי שרוצה להעמיק אותו ולהילחם ­ נוהג בחוסר אחריות. לצד זה אני חייב לומר, כי כמי שאינו שומר מצוות עדיין אני רוצה שישראל תהיה מדינה בעלת טעם וצביון יהודיים מובהקים, ושאני מוכן להפגין יחד עם החרדים נגד תחבורה ציבורית בשבת ונגד פתיחת חנויות בערים בשבת. אני גם מזדהה עם הדתיים ועם שולמית אלוני ואירגונים פמיניסטיים (תראו אילו בריתות מעניינות מתרקמות לפעמים), נגד השטף הפורנוגרפי.תודה שבסך­הכל אתה רק רוצה לבלוט, להיות תמיד שונה ומקורי.אני מודה בכך שאני שונה. אני לא מוכן להיות מונח בקופסה ולהיות תוצר של מתכונת ידועה מראש. אני שמאלן ואוהד מושבע של בית"ר ירושלים. אני איש מחנה השלום, אבל יש לי חברים בהתנחלויות שאותם אני אוהב ומוקיר. אני ליברל, אבל אני מצדד ביד חזקה של השב"כ בחקירותיו. אני כתבתי דברים חמורים מאוד על ביבי נתניהו, אבל נחלצתי לעזרתו בלי חשבונות פוליטיים כשחשבתי שגורמי ם לו עוול בניהול החקירה נגדו. ובעיקר: כליברל, הומניסט ואינדיבידואל בנשמתי, איפה שקהל צוהל ומריע כשמעלים 'מכשפה' על המוקד, אני עושה שני צעדים הצידה ומתחיל לנסות לחשוב באופן עצמאי.ובכל זאת, איך זה קורה שאתה היחיד מהקבוצה החברתית שלך שחושב ככה? ראשית, זה מעולם לא הפריע לי. להיות ראשון. זה קשה, אבל אנשים יצטרפו כי מוכרחים לפקוח עיניים. ב­1967, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, הקמתי תנועת סטודנטים בירושלים שהטיפה לשטחים תמורת שלום. במהלך הפעילות חטפתי מכות רצח מאנשים שאחרי כמה שנים ראיתי אותם צועדים בהפגנות של 'שלום עכשיו' ושואגים במו גרונם את הסיסמאות שבגללן היכו אותי. היום הדעות שלי מאז נראות ממש משעממות ורגילות.כמו אז, גם היום מה שאני חושב, כותב ואומר, מקומם הרבה אנשים מהמחנה שלי. אני שמח שהפעם לא מכים אותי, אבל אני יודע שהרבה שונאים אותי, חושבים שאני עריק, בוגד ומנוול. זה בסדר. אני רגיל לזה. חוץ מזה, אני יודע שאני לא לבד. ממכתבים, אי­מיילים וטלפונים שאני מקבל אני לומד שיש עוד שחושבים כמוני בתוך המחנה שלי. אני מקווה שבקרוב יצטרפו אלי באופן פומבי ויש לי יותר מיסוד לצפות לכך. אבל גם אם אשאר לבד, זה ממש לא נורא מבחינתי האישית. לעומת זאת, זה בהחלט יהיה נורא מהבחינה של שלמות החברה והשלום הפנימי בארץ. תתעוררו.