"אני מסתורי אמיתי" שיקו חייק, הקול האלמוני שמאחורי אלבומי "המסתורי", מוציא אלבום חדש ויוצא מהעלטה התקשורתית. זה הקול אבי שילון 15/09/00 "המסתורי, המסתורי/ הולך לכבוש את העולם/ המסתורי, המסתורי/ תמיד מעל כולם/ המסתורי, המסתורי/ גאון וכישרוני/ המסתורי, המסתורי/ יום אחד תגלו מי אני" (מתוך "המסתורי", תקליטו של שיקו חייק) חיים צינוביץ' מתייחס לסיפור של שיקו חייק בערך באותו האופן שהאוקיינוס מסתכל על המדבר: בבדיחות הדעת. אבל חייק עצמו קצת פחות משועשע, כי בשנתיים האחרונות חייק הוציא שני אלבומים תחת השם "המסתורי". על עטיפות התקליטים הופיע רק קלסתרונו המטושטש. על פי תוכנית המתאר המקורית, הדיסק השלישי והחדש שלו, "מתגעגע", היה אמור ליצור את ההתעניינות התקשורתית בתמונתו המלאה. אלא שפרשת השרוף כבר הרגה את הסקרנות. לחייק לא נותרה ברירה: "מתגעגע" שיצא לפני כחודש, אמנם עדיין משווק על שלטי חוצות ואוטובוסים כדיסק של "המסתורי", אך לא צריך להתאמץ יתר על המידה כדי למצוא שם גם את השם המפורש: שיקו חייק. התוצאה היא שבמקום שהציבור ידרוש הסברים, חייק נאלץ להקדים הסבר. ככה זה כשנשרף הגימיק. "כשהשרוף יצא, המון אנשים בתעשיה חשבו שהוא אני, כי במקביל היה בשוק גם את 'המסתורי'", מסביר חייק, "אבל צריך להבין שהמסתורי הוא הדבר האמיתי, והשרוף הוא גימיק שקרי. לפני שנתיים יצא האלבום הראשון שלי תחת השם 'המסתורי'. אני במקצועי מלחין לזמרים מזרחיים, וכשהחלטתי להוציא דיסק משלי רציתי שהקהל שמכיר אותי יקנה לא בגלל שיש לי פרצוף יפה, ולא בגלל שיש לי שירים מוכרים. רציתי שיקנו אותי בגלל הקול שלי נטו. לא עשיתי את זה בשביל התקשורת אלא בשביל סיפוק עצמי. באיזשהו מקום, חלק מאלה שקנו את התקליטים הקודמים שלי ידעו שזה אני הזמר מ'המסתורי', אבל לא היה להם את ה'כן' הרשמי. לצינוביץ', לעומת זאת, לא הלך במכירות, ולכן הוא אמר 'אני אזיין', סליחה על הביטוי, 'את התקשורת'. גם שיקו עשה את אותו רעיון גאוני, אבל לי לא היה מספיק גב מאחוריי, ואצלי הכוונה היתה שונה. הוא פשוט עלה על המסלול שאני סללתי, כשאני בדרך האמת והוא בדרך השקרית". ­ למה השרוף של צינוביץ' הוא גימיק שקרי והמסתורי שלך הוא אמיתי? "כי הוא אמנם עומד מאחורי השרוף, אבל הוא לא באמת שרוף; הוא לא באמת מסכן או נפל והתפוצץ כמו שסיפר. אני מוזיקאי, אני יוצר, ולעומת זאת אצלי הכל אמיתי. לא המצאתי על עצמי סיפורים. הסתרת שמי היתה למען מטרה: שיאהבו אותי רק בגלל הקול והמוזיקה . ככה שלא שיקרתי, המסתורי קיים. אני מסתורי אמיתי. אבל כל עוד הוא לקח את הרעיון ממני, הכבוד כולו שלי. בכלל, הרעיון של לשגע את האנשים מקובל עליי. חשבתי עליו לפני הרבה שנים". את הרעיון הוא שאב מהעולם התחתון. אבל אל דאגה: הקשר ביניהם אינו ישיר. "לקחתי את הרעיון מהאופנובנק. אני אמנם לא גאה בזה שהוא פרץ בנקים, אבל הוא עשה את זה טוב ועורר סקרנות עצומה. בסך הכל התכוונתי להסתיר את שמי הרבה זמן עד שיאהבו אותי נטו. לא רציתי שיאהבו אותי רק בגלל שאני שיקו חייק".צינוביץ', כאמור, משועשע: "הרעיון של השרוף התבשל אצלי לפני ארבע שנים, ואם כשיצאתי איתו הוא הפריע לשיווק התקליט של חייק ­ תגיד לו שלא יתבאס. אני מכיר אותו, אבל גם אם נדפק לו הפרומו אני לא מצטער בשבילו ולא בשביל אף אחד. בכל מקרה, השרוף לא היה גימיק אלא אמירה". העניין הוא שהסיפור של חייק, 25, חורג מתחומי סוגיית שיווק התקליטים. הוא נולד וגדל בפתח תקווה, למד שם בבתי ספר שונים עד כיתה י"א, ומאותו הזמן הוא טרוד כולו בהלחנת שירים מזרחיים וכתיבתם. הוא ניגן עם זהבה בן, דורון מירן, ישי לוי, יובל פרי ועוד. אבל זאת רק סקירה כרונולו גית של פועלו. מבחינה ביוגרפית חייק זכור לציבור מעריציו בעיקר כאיש שכתב והלחין את השיר "יש אלוהים". והרי הפזמון: "יש, יש אלוהים/ שכותב בספרים/ את הטובים ואת הרעים/ את, תלכי לגיהנום / ותסבלי כמו שאני סובל היום". הלחן, אגב, עשוי מסוג העיבודים המוזיקליים שעשויים להרתיע גם אישים מהסטייל של מוסטפא בן­לאדן. מה שנקרא, להיט לוהט. ­ איך כותבים שיר נקמני שכזה? "תראה, באותה תקופה עברתי משבר עם בחורה. אתה יודע, חוזרים נפרדים, זה לא קל. אבל זה לא שהתכוונתי לומר 'תלכי לגיהנום', בקטע של יעני אלוהים ישרוף אותך. אמנם לא למדתי הרבה שנים, אבל ממה שלמדתי בבית ספר הבנתי שיש ספר שחור וספר לבן. מי שעושה טוב נכתב בספר הלבן, ומי שעושה רע נכתב בספר השחור. עד לפה יש הסכמה כללית? טוב, בוא נפרש את זה הלאה. אני התכוונתי לומר שאם הבחורה עשתה לי רע, אז סביר להניח שהיא תירשם בספר השחור. ולאן הולכים אלה שכתובים בספר השחור? לגיהנום! ואת זה לא אני קובע. הרי מה, אני אחליט בשביל אלוהים? לכן זה כל הסיפור של השיר. מה עשיתי רע בשיר? לא קיללתי ולא כלום. רק אמרתי שסביר להניח שאם היא עשתה לי משהו רע, היא תלך לגיהנום". מאז "יש אלוהים" עברו שלוש שנים וחייק החליט לשנות כיוון. כלומר, ב"מתגעגע" הוא כבר לא משלב את רגשותיו האישיים עם היושב במרומים. גם התקליט עצמו כבר לא יוצא בהפצתו הבלעדית של אלברט, חבר שלו, אלא באמצעות הד ארצי. אמנם הוא משווק דרך המחלקה הים תיכונית שלהם, אבל מבחינתו של חייק זוהי רק תחילת ההסתעפות לקהלים רחבים יותר. "הקהל מהסטייל שלי, המזרחי, בדרך כלל רוצה לקבל מה שהוא אוהב. כלומר, בוזוקי, בגלמות, חלילים, חאפלה. הפעם בכל זאת שיניתי סגנון". ­ איך אתה מגדיר את הסגנון החדש שלך? "אני סטייל אביב גפן, חוליו אגלסיאס עם קול של עבד אל וואהב. הקהל שלי אוהב את זה, למרות העובדה שקצת קשה לו לעכל את זה. תראה, לפני שנה התחתנתי, עברתי לפרק חדש בחיים שלי. אשתי אמרה לי 'די, אתה לא יכול להמשיך ככה, צא קדימה, הגיע הזמן'. ואז אמרתי לעצמי 'שמע, שי'...". ­ שי? לא שיקו? "תראה, כשהייתי קטן בכלל קראו לי צ'יקו; צ'יקו, ילד הפלא. כשגדלתי, הבנתי שאתה לא יכול להיות ילד בר מצווה בגיל 18, ואתה לא יכול להמשיך להיות ילד; צריך להשתנות. אז שיניתי את השם לשיקו. גם כי זה לא הבדל גדו ל וגם זה נשמע אותו דבר; אבל השם המקורי שלי הוא שי. ככה ההורים קוראים לי". ­ אז כשאתה מדבר אל עצמך מה אתה אומר, 'שי' או 'שיקו'? "אם זה בהקשר של שיקו, כלומר מוזיקה, אז אני אומר לעצמי 'שיקו'; אם לא, אני אומר 'שי'. בדיסק קוראים לי שיקו, כי ככה מכירים אותי. אבל אם תשים לב, בדיסק יש שורה אחת שבה אני אומר 'שי, אתה תהיה גדול'. כי אצלי, כמו שאמרתי, אין שקר". אז אצל חייק אין שקרים וגם אין התחכמויות מיותרות. חייק מצליח להבדיל שיר אחד ממשנהו בלי לסטות יתר על המידה מהקו הכללי ­ מלודיות רומנטיות מוקצפות. בואו נגיד שבמצב רוח מסוים, ניתן לראות בשיריו מעות של חסד. במצב רוח אחר, חייבים לשתות הרבה מים ­ הכאב חריף למדי. "אני מעין אביב גפן מזרחי", מסביר חייק. "לא מבחינת ההצלחה אלא מבחינת הפסנתרים שאני משלב שזה דבר שבסטייל המזרחי לא תשמע המון. בעצם, המוזיקה שלי היא שילוב של אביב גפן, עופר לוי, עבד אל וואהב, זהבה בן וריטה". ­ בדרך כלל כשזמר או יוצר מזרחי משנה כיוון מוזיקלי הוא מואשם על ידי חבריו בהשתכנזות יתרה. "תראה, אני הגעתי למסקנה שעם כל הכבוד לאלברט, האיש שהפיק לי בפעמ ים הקודמות, הפעם צריך להוציא תקליט באופן רשמי יותר. עם אלברט יותר קל לחדור לבאסטות, אבל הפעם רציתי לצאת לשוק באופן מסודר: יח"צנות, הפקה. בסך הכל אף פעם לא הייתי קיצוני, אני פשוט סגנון אחר. כמו שאביב גפן צורח, שלמה ארצי שקט ולשלום חנוך יש קול עבה ­ גם במזרחית יש סגנונות. יש סטייל אמצע הדרך כמו של ליאור נרקיס, ויש סטייל של המקורות כמו של פריד אל אטרש; פריד זה גם המקור שלי. אני לא מחייב אף אחד לשמוע את המוזיקה שלי, אבל שלא יגידו עליי כבד או חריג". ­ איך זה להוציא תקליט פעם ראשונה דרך חברה גדולה? "הד ארצי פתחו מחלקה ים תיכונית והחתימו אותי שם. אבל האמת שהם עדיין לא נותנים למחלקה הים תיכונית רבע ממה שהם משקיעים במחלקה הישראלית. למרבה הצער, הם הולכים על סטייל אייל גולן. זה יפה, אבל כבר לא ייחודי. חוץ מזה, אני לא שייך לסגנון ששר שירים שכותבים לו. עשיתי משהו שהוא אני. מנכ"ל הד ארצי אמר לי שהתקליט שלי מאוד איכותי לעתיד שיגיע. אצלי יש אלמנטים של מוזיקה קלאסית, מוזיקה מזרחית ויש גם אלמנטים של פופ". האמת היא שחייק ניכר בעיקר בסגולותיו הווקאליות. הוא שייך לאלה שיש להם מה שנ קרא קול יכול. גם נמוך, גם גבוה, גם בוכה וגם לוחש. "אני שר כמו במקורות, שר מהנשמה. פריד אל אטרש, עבד אל וואהב, אום כולתום. עופר לוי שר בזמנו מילים פשוטות, אבל הפציץ את המדינה. למה? בגלל הקול שלו. ואני עושה את זה אחריו. בשבילי, אם לא מדברים עליי, הוא מספר אחד. קח את אייל גולן לדוגמה: הוא זמר מצוין, זמר טוב, אבל לא חידש שום דבר. אני לא יכול להתחבר לזה. אני מתחבר רק ליוצרים ששרים, אחרת יש הרבה זמרים טובים. זה כמו שתפתח חנות פלאפל עכשיו, תחדש משהו? לא. אבל אם תפתח חנות עוף מוקפץ? זה חידוש!"­ מצד שני, כל השירים שלך קשורים תמיד באהבה. לא בא לך לכתוב על משהו אחר? "רוב הזמרים אומרים 'כבר יש לי שיר על אהבה, אז נכתוב גם על משהו אחר'. אז קודם כל, אני כתבתי והקדשתי שיר גם לאמא שלי, כי היא פותחת לי בקפה ותמיד יודעת מה יקרה לי. אז נכון שרוב השירים שלי הם על אהבה, אבל במילים אחרות. הרי באהבה יש אכזבה, שמחה, הרבה דברים. אני לא כותב סתם 'אהבתי אותך, רציתי אותך'. אצלי תשמע תיאור מדויק של כל סיטואציה שעברתי. אצלי כל סיטואציה ­ היא שיר". אבא של חייק היה זמר עיראקי שלא חדר להכרה הצי בורית, מה שמוסיף לתחושת הקיפוח המסוים של שיקו, אם כי הוא עצמו מעדיף להגדיר את השלילי על דרך החיובי. "אני יודע שאני טוב, שונה ומיוחד. יש לי שירים יפים ואני זמר טוב. לכן, גם אם אמכור רק 4,000 תקליטים, אני לא אתאכזב. העיקר שכתבתי. כדי לא להישמע שחצן, אני אגיד לך מה אני חושב על המוזיקה שלי בסגנון שהמבין יבין: כשאני יוצר, אני עושה את זה טוב. הבעיה היא שקשה להחדיר את המוזיקה שלי ברדיו ובטלוויזיה, אבל אני לא מאשים אותם, באמת קשה להם. אני אפילו מבין אותם באיזשהו מקום. תראה, אם ירגילו אותך לאכול ביצה רכה, אז כשתבוא לאכול ביצה קשה יהיה לך משונה, נכון? ככה גם עבור הגורמים המחליטים ברדיו ובטלוויזיה. נכון שהרדיו אמור לשרת את טעם הציבור ולא את טעמם, אבל אני הפסקתי להילחם. כי אני יודע שדבר טוב מנצח בסופו של דבר". ­ מה שלא ברור הוא שאם כבר בחרת לחשוף את השם שמאחורי "המסתורי" ולהזדהות, למה להמשיך לשווק את הדיסק כמסתורי? "כי המסתורי זה סדרה. זה כמו להגיד סרטו של גולן גלובוס בכיכובו של ואן דאם. כמו שיש 'שועל המדבר' ואחר כך 'הנץ הטרוף', והכל באותה סדרה. המסתורי זה סדרה של מותג. דרך אג ב, אפילו חמותי, שכל החיים שלה שמעה רק פריד, עברה לשמוע רק אותי". אלא שכמי שכיהן במשך שלוש שנים כקלידן של זהבה, חייק למד לסמוך ידיו גם על קהל רחב יותר מבני משפחתו. "הופענו הרבה במגזר הערבי והיה מצוין. בארץ שלנו, למרבה הצער, כל דבר הוא מותג. אשכנזי! ספרדי! ערבי! אבל מה זה ערבי? הוא כמו כל בנאדם אחר. כשאתה מופיע מול קהל ערבי אתה מגלה שהוא דווקא יותר קרוב למוזיקה המזרחית, כי הוא שומע את המוזיקה הזאת באופן קבוע; ולכן הם כיבדו אותנו בצורה הכי יפה. הם מבינים מה אתה שר, קהל טוב". חייק נמצא בימים אלה במצב רוח טוב ומתבדח עם חבריו. ההצלחה אמורה להגיע מבחינתו על מגש של חומוס, ולמיטב שיפוטו של חייק היא תלווה במספר מחשיד של מעריצות. ולכן הוא מתרה בהן מראש: "אני מבקש לומר למעריצות שיבינו שיש גבול: שיקו חולה על אשתו, ועם כל הכבוד למעריצות, בחיים לא אעזוב את אשתי עבור ההצלחה". אבל ההבטחה הזאת היא לא הדבר היחיד שעשוי לאכזב את מעריצותיו העתידיות של חייק. כי אמנם מצד אחד כבר החליט להיחשף, אבל מצד שני להופעות שלו עדיין ייאלצו להמתין. הסיבה נעוצה בתורת השלבים האישית שלו: "למרות העובדה ש בשביל זה צריך הרבה כסף, אני לא מתכוון להופיע עד שלא יהיו לי 12 נגנים. זמר גדול צריך להופיע רק בצורה כזאת. תראה, פריד אל אטרש נהג להופיע עם 50 זמרים, אבל אני מסתפק ב­12 כי אני מודה שיש לי מה ללמוד ממנו, אפילו הרבה. לכן אני אחכה עם ההופעות, לקהל מגיע לקבל הופעה של שיקו עם הרבה נגנים. אפילו את הפילהרמונית אני אקבל בשמחה, לא אכפת לי".