בית הוא (לא) רק געגוע הסרט "בוסתן ספרדי באמריקה" מתמצית את יצירתו של דוד אופק: החיפוש הבלתי פוסק והבלתי אפשרי אחר משהו שלא קיים יותר קובי ניב 15/09/00 לו"ז יצירתו של דוד אופק נמצא בסצינה אחת בסרטו הראשון "בית", שעשה עוד כסטודנט לקולנוע: במהלך מלחמת המפרץ מנסה משפחה יוצאת עיראק ­ הבן (אופק בתפקיד עצמו), ההורים (השחקנים אריה אליאס ושושה גורן) והסבתא (בתפקיד עצמה) ­ לזהות בטלוויזיה את ביתה הישן בבגדד, דרך צילומי אוויר מטושטשים למדי של מטוסים אמריקניים המפציצים את העיר.החיפוש האמביוולנטי ההזוי הזה אחר "הבית של פעם", צובט הלב מצד אחד ומעורר גיחוך מצד שני, זה שהיה ואיננו, חיפוש שהוא בעת ובעונה אחת גם בלתי פוסק וגם בלתי אפשרי, הוא תמצית יצירתו של אופק ­ מה"בית" ההוא, דרך "בת ים ­ ניו יורק", וכלה בסרטו התיעודי היפה והמרגש "בוסתן ספרדי באמריקה", שהוקרן השבוע בערוץ 2.אופק מתלווה כאן למסעה בארצות הברית של הצגת "בוסתן ספרדי", שהבמאי שלה, צדי צרפתי, מסביר את הצלחתה במילים פשוטות ­ "געגועים למשהו שלא קיים יותר. הגעגועים לבית אבא. זה הסיפור". אבל בסרט ההצגה אינה הסיפור, אלא מעין מקור האור שסביבו חגים כמה סיפורים אישיים, שכולם כמובן ­ כמו ההצגה עצמה, כמו הצופים הבאים לראותה ­ עסוקים ועוסקים בגעגועים לבית.סיפור אחד, כו אב וטעון הוא סיפורו של שחקן ההצגה אורי בנאי. כשהיה בן שנה, אמו התחרדה ועזבה את הבית, ועכשיו היא חיה עם משפחתה החדשה בניו יורק. סיפור אחר משעשע יותר הוא סיפורו של נהג המשאית המוביל את תפאורת ההצגה מניו יורק למיאמי, ישראלי לשעבר שבבחרותו הופיע שם עם להקת כרמון, נקע את קרסולו, התאהב באחות שטיפלה בו והקים בית באמריקה. סיפור אחר, קורע לב, הוא סיפורה של מנהלת ההצגה, ירדנה אסולין, הנפגשת בלוס אנג'לס עם סילבי, מי שהיתה חברתו של אחיה, שנהרג ארבע שנים קודם לכן בתאונת אופנוע. פגישתן היא בעצם, מסע בעקבות מותו, עד למקום שבו נהרג. אסולין מתיישבת שם ליד גלעד קטן של אבנים שהוקם לזכר אחיה, ואומרת: "זה כאילו שללכת לבית קברות מאבד את המשמעות. אני מרגישה שהוא פה, מתחת לאבנים האלה".והסיפור הקטן האחרון שבו זמנית צובט לב ומעלה חיוך הוא של קבלן תפאורת ההצגה בלוס אנג'לס. שמו נאסר, וכפי שהוא מעיד "אני מעזה, מהשטחים של עזה", ובשל מצוקת הפרנסה בתקופת האינתיפאדה "ירד" לאמריקה, "לחפש את הלחם". וכל הגיבורים הללו מתנקזים בשלושת ערבי ההצגה אל אולמות התיאטרון ­ מי על הבמה, מי מאחורי הקלעים, ומי כצופים .שלוש פעמים חוזר אופק בסרט על דברי הפתיחה של ההצגה מפיו של השחקן יעקב כהן: "בכל פעם שאני בירושלים הרגליים שלי מובילות אותי הנה, לשכונה שלי בירושלים. עזבתי את השכונה לפני הרבה הרבה שנים, אבל כל פעם אני חוזר לבקר אותה". ובכל פעם, בכל הצגה, עוברת תוך כדי כך מצלמתו של אופק ומראה את גיבורי הסרט ­ אמו של בנאי, נהג המשאית, סילבי ונאסר ­ הצופים בהצגה בערגה גדולה וגעגועים אין קץ.בית הוא רק געגוע, אומר לנו אופק.וזה נכון ­ בית ההורים הוא רק געגוע. זה נכון לא רק אצל גיבורי הסרט וההצגה והצופים בהם. כך זה אצל כולם, שכן בסוף תהליך ההתבגרות עוזבים המתבגרים את ביתם, ומרגע זה ואילך הופך הבית ההוא "למשהו שלא קיים יותר", ונותר בנו אך ורק כגעגוע.אבל מה עם הבית החדש, זה שאנחנו אמורים להקים, אולי תחת זה שאבד לנו?סרטו של אופק אינו מציג אופציה כזאת. אדרבא ­ הבמאי צדי צרפתי, המצטייר במהלך הסרט כאבא של ההצגה ושל השחקנים, מעיד על עצמו ש"כיוון שאני לא בעל משפחה, זאת (משפחת התיאטרון) המשפחה שלי". וכשאופק שואל אותו אם "חסרה לך משפחה?", עונה צרפתי "לא, לא, לא", כשהוא עושה זאת מתוך ניסיו ן לשכנע, וכיאה לבמאי תיאטרון, בשלוש אינטונציות שונות.משפחה, בית ­ ממשיך אפוא וטוען במאי הסרט מפי במאי ההצגה ­ כל אלו הם רק געגועים.אבל בקצה האופק, על רקע כותרות הסיום של הסרט, עולה ונובטת בכל זאת, כמו מאליה, האפשרות של הקמת בית חדש ­ השחקנים מספרים מה היתה החוויה הכי גדולה שלהם במסע, ואז מצביעה אחת השחקניות על בטנה התופחת, ואומרת "פעם ראשונה ראיתי את התינוק שלי זז". אצלה בית הוא לא רק געגוע. היא מקימה עכשיו בית חדש, שיהפוך ברבות הימים לגעגוע של התינוק שטרם נולד, שיקים בית חדש, שיהפוך שוב לגעגוע, וחוזר חלילה.