מתבלטות על רקע כתיבה שבלונית / עלים יעל ישראל, סוף סוף רומן, חרגול, 167 עמ'; ליאורה כרמלי, זן אחר, הקיבוץ המאוחד, 218 עמ' יורם מלצר 25/08/00 דומה שאין זו הגזמה לומר שהנושא הגדול בספרות הוא האהבה. ליד הקביעה הזו עולה אחד המסרים הנפוצים ביצירות ספרותיות רבות ביותר: האהבה ככוח גואל, כפיתרון, כיצוג הגדול של כוח החיים וכמימושו של כוח זה. שני רומנים חדשים ניגשים לאקסיומות העתיקות הללו בדרכים ישנות­חדשות, שיש בהן עניין גם לקוראים שנהנים מניסיון משמעותי בספרות.יעל ישראל ניגשת לתבנית הספרותית הוותיקה בדרך מקורית. 'סוף סוף רומן' מכניס את הקורא למין ישראל פוסט­אפוקליפטית, תחת משטר עריצות חסר­פנים, שבו האזרחים חיים במגבלות גדולות, מתים כמספרים עלומים, נאסר עליהם ללכלך בכל צורה ובמיוחד אסור להם להחזיק בביתם נייר. אסון גדול קרה, כנראה בעקבות מלחמת גוג ומגוג כלשהי, והנותרים שורדים תחת יד שלטונית אפורה וחזקה המושלת בכל קיומם. אין אהבה, אין כמעט מגע אנושי, יש משא נורא של זכרונות, המתנה למוות והתמודדות עם הביורוקרטיה.מן הספר עולים ניחוחות '1984' של אורוול וגם יותר מרמז לספרים משל אלי שרייבר (חתולי), שלא לדבר על טעם בסיסי של מדע בדיוני לא טכנולוגי. אפשר לחוש בבירור את השפעתם של ארועים כמלחמת המפרץ מצידה התל­אביבי, רצח רבין, הממסדיות הישראלית המוכרת וכיוצא בזה. גיבורת הרומן היא אלמנה ששכלה את בנותיה, המנסה להעביר את חייה במסגרת הבלתי­אפשרית.השליש הראשון של 'סוף סוף רומן' כתוב בתנופה, עשיר ברעיונות ומסקרן כמעט ללא הרף. לאחר מכן חלה תפנית מתוכננת, שפוגמת בעוצמת הטקסט. הגיבורה מתקרבת לאחד מ'פקחי הנייר' של השלטון, כדי לעזור לשכנה זקנה, שניירות בעלי ערך רגשי הוחרמו מביתה. וכך יתחיל להתרקם רומן בין הגיבורה לגבר, שקוראים לו רומן. בנקודה זו הופך 'סוף סוף רומן' לסיפור על כתיבת הסיפור, על בניית דמות הגבר, על הגיבורה­הכותבת היוצרת לה גבר, על רקימת הרומן, תרתי משמע.ישראל חוברת לשתי מסורות ספרותיות נוספות: העיסוק בכתיבת הטקסט הנקרא, והדיון בכתיבה כפעולה בוראת וגואלת, כמו האהבה. וכך אנו מקבלים מסר כפול העולה מתוך הספר ההופך לספר על ספר, ספר על דמות באותו ספר. ישראל בוחרת להציג לנו נקודות ראות שונות, לפנות להתבוננויות לתוך נפשם ועברם של הגיבורים ומנסה לגוון אגב כך את סגנון הכתיבה, תוך שהדמות של רומן מגיבה על כך באוזני הגיבורה­הכותבת. הפניות הללו אינן תמיד לטובתו של הטקסט.'סוף סוף רומן' מצליח לממש את המטרה שהציבה לעצמה המחברת. הוא מעביר את המסר והוא נקרא בעניין תוך פרימת התסבוכת ויצירת סריג חדש מחוטיה (פעילות החביבה על הגיבורה עצמה). הבעיות שבו הינן בעיקר טכניות: אי­יציבות ברמת הכתיבה, אי­מימוש ההבטחה הניטעת בלב הקורא, המתמלא ברעיונות הרבים שבראשית הספר, וכן תחושה ברורה שישראל התקשתה למצוא סיום מתאים. עם זאת, זהו ספר מיוחד, הבולט על רקע לא מעט כתיבה שבלונית על רומנטיקה, חיפוש גבר מתאים ולבטים נשיים. העובדה שהמחברת הצליחה לבנות עולם העומד בפני עצמו ראויה גם היא להיזקף לטובתה. ישראל יודעת לכתוב. אם תרתום את יכולתה למטרה מוגדרת ותשמור על יציבות ייטיב הדבר עם התוצאה הסופית.'זן אחר' של ליאורה כרמלי הוא ספר בעל מיתאר רגיל הרבה יותר. ראשית, כדאי להתעלם מן העטיפה הלא מוצלחת וגם מרוב הדברים שבגב הספר, המציגים אותו כמין 'רומן רומנטי' האמור להזכיר את 'הגשרים של מחוז מדיסון'. עצתי היא לשכוח את ההפניות הללו. לאור ריבוי הספרים הנכתבים בידי נשים, שעניינם נשים המחפשות אהבה, מתלבטות בשאלות של עבודה, אימהות ויחסים ברמה החברתית והאינטימית, ראוי 'זן אחר' לתשומת לב משלו .ליאורה כרמלי השכילה לא ליפול לפחי הקלישאות הנפוצות בקרב כותבות כה רבות. היא בנתה סביבה אמינה ומלאה: מושב בשרון, שאנשיו עוסקים בחקלאות, העומד לחגוג ארבעים שנה ליסודו. היא גם יצרה דמות מעניינת, אנושית ומעוררת אמפתיה: רווקה בת ארבעים, הבת הראשונה של המושב, שבחרה להישאר בבית הוריה ולהקים את הלול שאביה לא הצליח להקים. כרמלי מכניסה אותנו לעולם הלולנות לאחר תחקיר מדוקדק, ובונה את העלילה ביד מוקפדת תוך שילוב המידע הדרוש. במקומותינו זה לא מעט.הגיבורה מנהלת את חייה לבד, מגדלת את התרנגולות, משביחה אותן, אוספת, ממיינת ומטפלת בביצים, וחיה את מצבה הלא פשוט של אשה עצמאית, רווקה מבוגרת שלא הקימה משפחה. כרמלי לא משקיעה את הגיבורה ואת הקוראים בים של פסיכולוגיה נדושה, אלא נותנת לארועים לפתח את הדמויות. הגיבורה תפגוש גבר לפרשה קצרה, לאחר מכן יתפתחו הדברים כך שיהיה עליה לקבל החלטות קשות ביחס לחייה, והיא תעמוד בכך בכבוד, כראוי לדמות שנבנתה היטב כדי לשבות את לב הקורא.תהיה גם הקבלה עדינה למדי בין הלול לחיים, בין מפעל החיים הלולני ליצירת החיים האנושיים. לא אגלה את המשך הסיפור, אך די א ם אומר ש'זן אחר' בולט גם בכך, שדמויות הגברים בו אינן של טיפוסים עלובים וחיוורים, כפי שכותבות לא מעטות משגרות לחלל הספרות העברית בשנים האחרונות. העובדה שכרמלי התרחקה מפסיכולוגיה סתמית ובנתה בני­אדם בשר ודם מועילה לרומן שלה, ובכלל זה לדמויות הגברים.לאחר ספרים רבים של סופרות, שהקפידו לטפח את 'הקול הנשי' ולהביט על העולם באמצעות בריאת עולם ספרותי שבלוני ודידקטי, עומד ספרה של ליאורה כרמלי עם סיבות טובות לגאווה. נשים וגברים לא מצויים בו בעימות כוחני אלים של נראטיבים או גנים, המביא את הטקסט הספרותי המתאר זאת לרדוקציה מגוחכת. כרמלי גם לא מציגה לנו חיקוי מכני של החיים, אלא בונה עולם ודמויות ומפיקה סיפור. חסרונותיו של הספר הם בכך, שיש בו כמה קטעים של עמידה במקום, וגם כמה החלטות שנראות מעט חפוזות: דעיכתו של רומן האהבה הראשון בעלילה, 'הדבקת' השכלה אקדמית לגיבורה בשלב מאוחר של הספר וללא צורך. חסרון נוסף הוא בנטיה של המחברת לתת לדמויות 'להעלות באוב' הורים מתים, אשה שנספתה וכו', בצורה מעט מאולצת ומלאכותית. הפגמים הללו אינם מרחיקים את 'זן אחר' ממקומו המכובד בשורת הרומנים שכתבו פה באחר ונה נשים על ענייני יחסים וחיים אינטימיים.הן ספרה של יעל ישראל והן זה של ליאורה כרמלי מזכירים לנו ששאלות הנצח, תבניות ספרותיות ותיקות ודרכי הבעה, כולן מגדירות מסגרת, ובידי הכותב או הכותבת ליצור מהן יצירה.