רומן היסטורי הזוי / תרגום ליאו פרוץ, השלג של פטרוס הקדוש, מגרמנית: אריה אוריאל, ספריית פועלים, 183 עמ' רן יגיל 25/08/00 כאשר באים לדון בסופר הפראגאי­וינאי ליאו פרוץ, מרבים לעסוק בקונטקסט במקום בטקסט עצמו, ביצירה. זאת מסיבה אחת: חייו של פרוץ הם מסע טראגי­פנטסטי כמעט כמו הספרים ההזויים שכתב. פרוץ נולד ב­1882 בפראג ובגיל צעיר עבר לווינה. שם הכיר את מי שהפכו לגדולי הסופרים בחצי הראשון של המאה העשרים. עד שנות השלושים הוא היה מן הסופרים הפופולריים ביותר בספרות הגרמנית. הקריירה הזאת נקטעת עם עליית הנאצים לשלטון.פרוץ היגר לפלשתינה ובן­לילה הפך מסופר ידוע­שם לאלמוני, מכותב רבי­מכר לכותב רבי­נכר. בתל אביב עשה צעדים אחדים בנסיון לתרגם את ספריו לעברית. למו"לים לא היה כל עניין בסופר הזר המדבר על עולמות רחוקים כמו אירופה בימי הביניים, ראשית כיבוש מקסיקו על­ידי הספרדים במאה ה­16, או פראג המיסטית במאה ה­17. נחמה פורתא מצא בדרום אמריקה. שם התפרסם הרומן שלו 'המרקיז דה בוליבר' בסידרה שנערכה על­ידי חורחה לואיס בורחס, שהעטיר שבחים על פרוץ. 19 שנים חי בתל אביב כנטע זר, כשהוא נוסע להינפש מדי שנה באירופה. מובן שלא הסתגל לארץ. הוא נפטר ב­1957 בזלצבורג. בעקבות גל אהדה עולמי מגלים עתה העורכים והמו"לים העב ריים את פרוץ. עתה באה לו עדנה. בתשע שנים הופיעו ששה ספרים של פרוץ בארבע הוצאות שונות. אלא שעכשיו זה קצת מאוחר מדי, כי הספרות העברית השתנתה.הספר האחרון שתורגם, 'השלג של פטרוס הקדוש', הוא רומן קצר שנכתב בין 1931­1933. לפנינו סיפור מתח עשיר בפרטים צבעוניים. הרקע: גרמניה המובסת שלאחר מלחמת העולם הראשונה וערב עלות הנאצים לשלטון. זהו סיפורו של הברון הגרמני פון­מלכין, מתקן עולם מטורף, המבקש להשיב הוד קדומים על כנו, ולחדש את השושלות העתיקות של הנסיכויות השונות בארצות אירופה. אותן שושלות, שלטענתו שלטו בצו אלוהי נוצרי לפני עידן אובדן האמונה. הוא שואף בעיקר להחיות את שושלת שטאופן הידועה 1138­1254, אשר מחלציה יצא בעבר פרידריך הראשון, המכונה בארבארוסה (אדום הזקן).דווקא בנער עני בשם פדריקו הוא רואה נצר לאותה שושלת מפוארת. הברון תר אחרי שארי­בשר של אותן שושלות אבודות ומחכה ליום הגדול, שבו יוכל להמליך אותן כדבעי על פני אירופה כולה. הוא רוצה להחיש ולהשיג את מטרתו באמצעים מודרניים, כימיים. הוא עורך סידרת ניסויים בעזרת סייעת, קליסטו צנאריס, המכונה ביביש, כימאית קסומה וצעירה. הם מגיעי ם למסקנה כי גלי­האמונה וההתפרצויות הדתיות מקורם "במחלת­דגן, טפיל מסוים, פטריה, שחודרת אל תוך צמח הדגן וניזונה ממנו". פטריה זו מתגלגלת למזונם של הבריות וגורמת להתעוררות דתית. "באלפים היתה ידועה (הפטריה) בשם 'השלג של פטרוס הקדוש'".התוכנית של הברון היא, איפוא, לשלוט בטפיל, לנטרל את ריחו באמצעים כימיים, לזקק אותו ולהשתמש בו לצרכיו. הוא מבקש לשתול כמות נאה מן החומר במזונם של אנשי הכפר, ואז לחכות ולראות מה יקרה. אם יצלח הניסוי, תהיה התעוררות דתית גדולה שתשיב הוד קדומים ואמונה, ומן הכפר תתגלגל על­פני אירופה של המאה ה­20. אף הסייעת ביביש נוטלת מן החומר.הסיפור מסופר מפיו של הרופא הכפרי אשר עבד בעבר עם ביביש והוא מאוהב בה מכף רגל ועד ראש. מדובר במספר הזוי, אדם שעבר טראומה והוא מספר את הדברים בדיעבד ממיטת חוליו. מספר כזה מאפיין את כתיבתו של ליאו פרוץ מן הרומן הראשון שלו, 'הכדור השלישי'. מספר כזה מאפשר לגלוש מן הפרטים ההיסטוריים אל הפנטסיה, מן המציאות לדמיון. פרוץ שיכלל לכלל מומחיות של אומן את השימוש בדמות מספר כזאת.נראה שפרוץ משחק עם הקביעה המפורסמת של קארל מארקס: "הדת הי א אופיום להמונים". אבל במעין איפכא מסתברא. הכפריים עוברים תהליך של אקסטזה, אך במקום להיתפס לדת הם נתפסים לדת החדשה והאופנתית בהווה, כלומר לקומוניזם. כך קם הגולם על יוצרו. מי שרצה הוד קדומים נוצרי, מקבל את מהפכת הפרולטריון.ברומן הקצר הזה מגולמת ביקורת על הלאומנות הדתית צרת האופק, אך גם על הקומוניזם הנוקשה והדוגמטי. פרוץ דוחה בסיפוריו כל דוגמה. הוא בעד חשיבה עצמאית ובעד הדמיון וההזיה. מכאן אפשר להבין את יחסו הביקורתי לישות הציונית הלאומית ואת תמיכתו במדינה דו­לאומית. למרות שלא היה מעורב, ונשאר מחוץ לדיון כאיש רוח ואיש ציבור, הוא אימץ לעצמו את התפישה של 'ברית שלום' על כל גלגוליה השונים. אישים כמו ר' בנימין, ש.ה. ברגמן, דוד ילין, י.ל. מאגנס, מרטין בובר ואחרים, היו קרובים לו מבחינה תרבותית: משכילים אירופים ליברלים.פרוץ הוא סופר איכותי, שלקח קצת מכל הסופרים הידועים והעמקניים בני דורו. יש בו מן הקונטור הדק של התיאור הריאליסטי המצוי אצל פרנץ ורפל ('ירמיהו איש ענתות', 'ארבעים הימים של מוסה דאג'), אך אין בו מן המחויבות העמוקה וההיסטורית המאפיינת את הרומנים של ורפל; יש בו מן האני האישי הדומיננטי של פרנץ קפקא ('הגלגול', 'המשפט'), אבל אין זה אני טוטאלי והרמטי המשפיע על כל הפרוזה של המאה העשרים; יש בו משום העמקות הפילוסופית המאפיינת את הפרוזה של רוברט מוסיל ('האיש בלא תכונות'), אך זו נעה על פני השטח ולא יורדת עד לתהומות­אין­חקר. אין פלא שפרוץ היה פופולרי בספרות הגרמנית של זמנו. היתה בו מידה של כותב רבי­מכר.פרוץ הוא סופר שמתחנף אל הקורא. הוא יודע לעניין על­ידי יצירת פערים בעלילה ובאמצעות משחק בין מציאות לדמיון. הוא טובל את הכל בג'סטה הרומנטית של האהבה הנצחית הבלתי ממומשת, ומי לא אוהב לקרוא על זה. מדוע, אם כן, הוא מוצא עצמו בקוטב האזוטרי כחביב המבקרים ולא כחביב הקוראים? התשובה אינה גלומה בבעיית תרגום. התרגום של אריה אוריאל קולח למדי, והמאמר של הראלד מילר כאחרית דבר מנהיר את ההקשר. אך הספרות הפופולרית בארץ השתנתה לחלוטין. סופרים ומו"לים אינם מסתכנים עוד בעיסוק בחומרים היסטוריים. הרומן ההיסטורי בעצם כמעט לא קיים, הז'אנר פשט את את הרגל. כולם מחפשים את החומר בהווה המיידי. כך מוצא עצמו פרוץ, מי שריתק מיליוני קוראים, כסופר של מבקרים.מקרה דומה ה וא זה של דן צלקה. גם הוא סופר חשוב מאין כמותו המעלה נקודות היסטוריות מרתקות ברומנים ובסיפורים שכתב, אך אין הוא מבקיע אל עבר קהל קוראים רחב. סביר להניח, שבזמן אחר ובמקום אחר היה צלקה לסופר של רבי­מכר איכותיים. אך בזמנים האלה, כשהטענה להשטחה טוטאלית של הספרות אינה פרי גחמה של כמה מבקרים טרחנים ומשביתי שמחות, לרומן היסטורי אין מרחב שיוט ודי עומק בשל הרדידות שפשתה בכל.