על בשרה בגיל 26, מריה הורנבאכר קרובה למוות יותר מקשישה מופלגת. ספרה "מבוזבזת" מתאר שנים בהן היא מיטלטלת בין אנורקסיה לבולימיה גייל זאבי, לונדון 24/07/00 הגוף שלה מתפרק, הדופק שלה חלש והיא סובלת כמעט מכל מחלה אפשרית. בגיל 26 קרובה מריה הורנבכר למוות יותר מאשר אילו היתה קשישה מופלגת. 14 שנים היא צמה כמעט עד מוות, שש פעמים היתה מאושפזת בבתי חולים, ובכל זאת שרדה. ספרה "מבוזבזת", שיוצא בימים אלה בעברית בהוצאת "כנרת", מעלה אסוציאציה של צפייה במכוניות מתנגשות: מריה מתנגשת בחיים ומתרסקת כל פעם מחדש. "זה היה פשוט כל כך", היא כותבת. "דקה אחת הייתי בת תשע, ילדה ממוצעת, מכנסיים קצרים, טי שירט וצמות חומות ארוכות. ישובה במטבח הצהוב, צופה בשידורים החוזרים של 'משפחת בריידי', מנשנשת חטיפים משקית, מדגדגת את הכלב ברגלי. דקה לאחר מכן הלכתי בתוך אובך סוריאליסטי, שמאוחר יותר אדמה אותו לזמזום מהיר, מהמטבח, במורד המדרגות, לתוך השירותים, סגרתי את הדלת, הרמתי את מושב האסלה, משכתי לאחור את הצמות שלי ביד אחת, תקעתי את שתי האצבעות הגדולות לתוך גרוני והקאתי עד שירקתי דם. הורדתי את המים, רחצתי את ידי ואת פני, יישרתי את שערי, שבתי במעלה המדרגות של הבית המואר והריק, התיישבתי מול הטלוויזיה, הרמתי את שקית החטיפים, דגדגתי את הכלב ברגלי". מה לילדה ולהקאת חטיפים? איך זה שנערה אטרקטיבית ואינטליגנטית מבית טוב הורסת את חייה? למאות אלפי ילדות בעולם המערבי התשובה ברורה: הן רוצות להגשים את אידאל היופי הרזה. אבל למריה זה הסבר שמעורר תהייה יותר ממה שהוא נותן תשובה ­ היא עשתה את זה כי רצתה לראות מה יקרה. "הסקרנות הרגה את החתול" היא אומרת בראיון טלפוני, קולחת, מדויקת וברורה. איברים פנימיים מדממים בגיל תשע היא היתה בולמית, בגיל 15 ­ אנורקסית. נראה כי לא הצליחה לבחור בין השתיים, ועד גיל 20 היא נדדה מהפרעה אחת לשנייה. המשקל שלה בתקופות האלו נע בין 23 ל­63 ק"ג. היא עברה אינסוף שעות של טיפולים פסיכולוגיים. היא נבדקה, נצפתה, אובחנה וחוררה. היא נדקרה, נדחפה, הואכלה ונשקלה כל כך הרבה עד שהרגישה כמו "חולדת ניסויים במעבדה". בספרה היא מתארת שנים של אובססיה סביב משקלה וגופה והתעסקות כפייתית באוכל. התיאורים שלה גרוטסקיים: היא מתארת את האצבע המדממת שלה מרוב שנדחפה לגרון, מתארת את האיברים הפנימיים המדממים שלה, אחרי שכבר לא נשאר לה שום דבר בגוף להקיא. "מבוזבזת" ללא ספק יגרום לבטן שלכם להתהפך. ובכל זאת, מדובר בספר חשוב. זהו אחד הספרים הבודדים המתארים אנורקסיה ובולימיה ממקור ראשון, ויש בו גם אלמנט של "שידור חי" ­ מריה עדיין מסרבת לאכול, עדיין מתאמצת להקיא, עדיין מתנגשת בעצמה ומתרסקת בכל פעם מחדש."כתבתי את הספר הזה", היא מספרת, "כי אני מאמינה שנשים מסוימות יזהו בו את עצמן. אני גם ממשיכה להאמין, אולי בנאיביות, שהן תסכמנה לשנות את התנהגותן. כתבתי אותו כי אני לא מסכימה עם האמונות הנפוצות על הפרעות אכילה, ורציתי לתרום כמה פנינים משלי. כתבתי אותו משום שלעתים קרובות אנשים מתייחסים להפרעות אכילה בביטול, רואים בהן ביטוי לגאווה, לחוסר בגרות, לשיגעון. באופן מסוים, כל הדברים האלה נכונים, אבל בהפרעות אכילה יש גם אלמנט של תגובה מעוותת לתרבות, למשפחה, לעצמי". בספר היא מנפצת שני מיתוסים נפוצים בדבר הפרעות אכילה: האחד, שזוהי בעיה חסרת חשיבות, הנפתרת באמצעות מעט תראפיה, כדור קטן ולטיפה על הראש, והשני, הרואה באנורקסיה שלב בחיים שבנות עוברות. "אני מכירה נערה, שהפסיכיאטר שלה אמר לה שהבולמיה שלה היתה רק חלק 'מהתפתחות נעורים נורמלית'", היא מזדעזעת, "ולחילופין, שזוהי רק הסוואה לחוסר שפיות אמיתי, שקורה רק לאנשים שהמוח שלהם פגום ללא תקנה, ושאותם אנשים הם חולים מחוסרי תקווה".לדברי הורנבכר, הפרעות אכילה הן לא שלב הכרחי בהתבגרות וגם לאו דווקא סימן לשיגעון. היא מאמינה כי אנורקסיה היא ניסיון למצוא זהות, לעג גרוטסקי לדפוסים תרבותיים של יופי, ושכלול הגיוני של רעיון תרבותי. האושר מפחיד הסיפור האישי של מריה לא נגמר בסוף טוב. היא עדיין נלחמת בחורמה בכל קלוריה, נאבקת להוריד כל גרם שומן. "לא אוכל לסיים את הסיפור שלי בבשורה ש'ניצחתי את הבעיה', כי עדיין לא ניצחתי, ומשום שהבעיה היא, אאאם, אני. לא אוכל לסכם ולומר, 'אבל זה מאחורי עכשיו. והיא חיה לנצח באושר ועושר'. כי זה לעולם לא יהיה מאחורי".בסופו של הספר מתארת מריה איך למרות הכל היא עדיין מכורה לרזון. "תגשי למכון הכושר. תעלי על המשקל. אני עושה את זה למרות הכל? כן. אני מודה. כולם אומרים לי לא לעשות את זה. אני עושה בכל זאת. רק כדי לוודא שלא עברתי את הגבולות שלי. גבולות? מי קבע אותם? עדיין לא עניתי על השאלה הזו. ...ירדתי במשקל לאחרונה. האושר שזה גורם לי מפחיד אותי. אני בריאה! מצבי טוב יותר! אני בסדר! אני חיה! וירדתי במשקל. אני עולה על מכונת הריצה ורצה במשך שעה וחצי, עד שבכל צעד הברך הדפוקה שלי מרגישה שהיא עומדת להתפוצץ, אבל ירדתי במשקל! יותר, לרדת יותר, אני יורדת מהמכשיר ומתנדנדת. וואו!".היא מתגוררת בסן פרנסיסקו, עובדת כעיתונאית פרילנסרית עבור כמה עיתונים ומלמדת בקולג' אנגלית ולימודי נשים (YDUTS NEMO W). "כשניסיתי להחלים בשנת 93'", היא מספרת, "חיפשתי ספרים שיסבירו לי מה עושים. חיפשתי ספר על מישהו או מישהי שהיו שם, איפה שאני הייתי. חיפשתי ספר שיגיד לי למה כדאי לי להיות בסדר, ולא איך כדאי להיות בסדר. מצאתי רק ספרים אקדמיים שכתבו פסיכולוגים, שאף פעם לא חוו הפרעת אכילה. מזה הגעתי למסקנה שרק אני יכולה לכתוב את הספר שאני מחפשת וכך נולד 'מבוזבזת'".­ לא היה לך קשה עם החשיפה? הספר נכתב בגוף ראשון וכל חייך האינטימיים פרוסים בו."היה לי יותר קשה לסיים אותו כי לא יכולתי לתת לו סיום טוב. היה לי גם קשה יותר לחשוף את המשפחה שלי מאשר לחשוף את עצמי. למזלי, הם מאוד פרגנו ואישרו לי לכתוב את כל מה שרציתי, גם אם זה לא החמיא להם. למרות זאת, לא כתבתי ממש את הכל, ונראה לי שהייתי כותבת עוד פחות, אם הייתי יודעת שהספר יתורגם ל­40 שפות". ­ אילו פרטים בחרת לא לכתוב?"הרבה. הספר נגמר כשאני בת 18. היום אני בת 26. כל מה שקרה מאז לא נכתב. אני חייבת להגיד שכאשר סיימתי את כתיבת הספר, חזרתי להיות חולה. מעט אנשים, רק כעשרה אחוז, באמת מחלימים מבולמיה ומאנורקסיה, הרוב הם כמוני חוזרים לזה כל הז מן". ­ קשה להגיד שהספר מחמיא להורייך."ההורים שלי היו מאוד בסדר עם זה. כל הזמן התייעצתי איתם לגבי העובדות. הם ידעו בדיוק מה ייכנס לספר ומה לא, ולכן זה לא היה שוק עבורם. גם החברים הקרובים שלהם ידעו וחלק אפילו אמרו לי שהייתי יותר מדי עדינה עם ההורים שלי. להורים שלי כאב שכל האינפורמציה הזאת יצאה וקשה להם עד היום להתראיין על הספר, בעיקר בגלל שלא כל העיתונאים שראיינו אותם היו מאוזנים בשאלות, וזה מאוד פגע בהם". ­ איזה תגובות קיבלת לגבי הספר? "הספר עשה לי יותר טוב מרע. קיבלתי אלפי מכתבים מאנשים שלא ידעו על הפרעות אכילה כלום ושמחו שכתבתי על זה, ומכאלו שרצו עזרה כדי לצאת מאנורקסיה או מבולמיה והספר עזר להם. אני חושבת שבסך הכל הספר עשה טוב להרבה אנשים עם בעיות אכילה, אבל האפקט שלו עלי היה קשה, כי הרי חזרתי למחלה אחרי שסיימתי לכתוב אותו. למרות זאת אני שמחה שכתבתי את הספר". ­ את מי את מאשימה במחלה? את ההורים? החברה? את עצמך?"אני לא מאשימה אף אחד בזה. כולנו גדלים באותה תרבות אבל לא כולנו חולים במחלה. המשפחה אומנם משפיעה, אבל יש גם עניין של אישיות. אני חושבת שהכל יחד יכול לגרום למחלה לפרוץ".­ התקשורת לא אשמה בהפצת אידאל היופי האנורקטי?"אי אפשר להאשים את המדיה למרות שמאוד קל להאשים אותה, כי היא מפיקה את המגזינים עם הנשים הדקיקות והיפות. אבל מי קונה את המגזינים? נשים. אי אפשר גם להאשים את הדוגמניות הרזות, כי אנחנו אלו שקונות את המגזינים שתמונותיהן מתנוססות עליהם. בנות, אל תקנו אם זה מפריע לכן. השאלה שצריך לשאול זה למה אנחנו מעריצים היום את היופי הרזה הזה, ולא יופי יותר בריא?".­ למה באמת?"כי אנחנו רוצים להאמין בשלמות, כי הכל מסביבנו לא מושלם".­ אז איך אפשר לשנות את זה?"להביא את הנושא למודעות. אם כל אלו שסובלים מבעיות אכילה יתעלו את האנרגיות שלהם לכיוונים אחרים ויעשו שלום עם הגוף שלהם, הם ירגישו הרבה יותר טוב". הספר גרם לגירושים ­ בספר קראתי שהתחתנת. מה בעלך חשב על כל העניין?"מאז כבר התגרשתי. הנסיעות שלי כדי לקדם את הספר הרסו את חיי הנישואים שלנו. הוא היה מאוד גאה בי שכתבתי את הספר, אבל הספר גם הרס את החיים שלנו. לא ידעתי מיד שזה מה שקורה, אבל בעקבות פרסום הספר שנינו מצאנו את עצמנו במקומות שונים בחיים ­ הוא רצה שאהיה יותר בבית, בזמן שאני רציתי כמה שיותר לנסוע ולקדם את הספר. חוץ מעניין הספר היו עוד בעיות בחיי הנישואים. לפני כארבע שנים התגרשנו. בשנתיים האחרונות אני יוצאת עם מישהו חדש והוא נפלא". ­ איך את מתמודדת עם המחלה היום? "כשאני בסדר, מצב הרוח שלי טוב והחיים שלי מתנהלים כרגיל, נושא האוכל זורם בטבעיות, אני אוכלת כשאני רעבה. כשהחיים המקצועיים או האישיים שלי נמצאים במשבר, האוכל הופך להיות שוב מנגנון של פיצוי או עונש. למזלי, הגעתי למצב שבו מדובר על כמה ימים או שבועות רעים, אבל זה לא נמשך לאורך שנים". ­ את מעריכה שיש סיכוי שתחלימי לחלוטין?"אולי. אבל המחלה הזאת תמיד תרדוף אותי כמו שמוות של חבר טוב תמיד רודף אותך. אני תמיד אהיה עצובה בגלל המחלה, ותמיד אזכור מה עבר עלי. הסיכויים שלי להחלמה מלאה הם טובים, אבל אני מכורה למחלה כמו שמכורים לאכוהול או לסמים, רק שהיום אני כן שולטת בה, כמו מישהו שיש לו סוכרת".­ את עדיין פוחדת למות?"אני כבר לא חושבת שאמות כל כך מהר, למרות שהגוף שלי עכשיו מגיב לכל מה שעשיתי לו כל החיים. הכל מתפרק אצלי ואני צריכה מאוד לדאוג לבריאות של עצמי". ­ את חושבת שתוכלי ללדת ילדים?"אני מאוד מקווה, אבל אי אפשר לדעת עדיין. בינתיים אני לא מוכנה לילדים, אבל כשארצה, אם לא אוכל, אאמץ". ­ איך תגדלי אותם?"אני אנסה להקנות להם הרגלי תזונה נכונים, ולהעביר להם את המסר שיופי הוא לא הדבר הכי חשוב בחיים".­ איך את רואה היום את הגוף שלך?"אני כבר לא אובססיבית היום לגבי הגוף שלי כמו שהייתי קודם. אבל העיניים שלי עדיין לא אובייקטיביות, בדיוק כמו שהעיניים של אף אשה הן לא אובייקטיביות. בימים טובים אני אומרת לעצמי שאני נראית נפלא. בימים גרועים אני מרגישה שמנה ומכוערת, ואז אני אומרת לעצמי לשתוק".­ את נשמעת כמו אשה בוגרת שמודעת מאוד לעצמה. איך זה שאת לא מצליחה לשלוט בדיאטה שלך? "האינטלקט שלי לא עוזר כשמבחינה רגשית אני עדיי ן תקועה בגיל תשע. מה שאני מנסה היום זה להביא את המצב הנפשי שלי לרמה של האינטלקט שלי. אבל שלא כמו אלכוהול, אי אפשר יום בהיר אחד להחליט שמפסיקים להיות אנורקסיים או בולמיים. אני עדיין זקוקה לטיפול ותמיד אהיה. אבל עם הזמן המטפל שלי מדבר איתי יותר על החיים ופחות על המחלה וזה הבסיס לשינוי. זו ההתקדמות האמיתית שלי ­ לדבר על מה קורה לי , ולדעת שיש עוד נושאי שיחה חוץ ממה אכלתי היום".