ימי החשמל שלושה חודשים של טיפולים במכות חשמל שקיבל טוראי נתן פלד כשהיה בן 18 ריסקו את חייו מרדכי חיימוביץ' 14/07/00 הנידונים לחשמל המתינו בראשים מורכנים. באגרופים קמוצים הם אחזו במכנסי הפיג'מה הכחולים. שלא ייפלו ויירטבו בשלולית העכורה שהותירה שטיפת הבוקר. ריח הליזול היכה בנחיריהם. הם עמדו שותקים. האחות שושנה נזפה בהם שמספיק עם הפרצופים האלה. "תתחילו לשיר", הורתה להם. הם פצחו ב"דוד מלך ישראל".ארבעה חלוקים לבנים ושני בלוני חמצן נבלעו בחדר החשמל. "חי חי וקיים", רעד קולם. "חיילים נכנסים בלי תור", התבדח נתן עם האח. בוקר של ערפל ומכות חשמל עלה על בית החולים לחולי נפש מזרע."פאשלה" הוא תסריט בלהות אמיתי. תולדות הסיוט הפרטי של המחבר, טוראי נתן פלד, שבמהלך הטירונות התמוטט ואושפז. שלושה חודשים, 36 מכות חשמל. השם המתבקש הוא "36 המכות", אך פלד, היום בן 50, אומר שאולי יקרא לסרט "טוראי בקן הקוקייה".כנראה שגם מהאסוציאציה הזאת אי אפשר להימנע. במשך כל הפגישה עם פלד הרצתי בראשי את תמונת ג'ק ניקולסון מחובר לאלקטרודות ההן. אני מודה שבאתי בדעה קדומה. ייתכן שיש מצבים שבהם באמת אין מנוס מחשמל, אבל רגשית קשה לי לקבל את זה. אלף פסיכיאטרים לא יתקנו מה שניקולסון אחד מסוגל לעשות. ייתכן שהסיוט הקו לנועי של ניקולסון המריץ את פלד לכתוב תסריט על הסיוט הממשי שלו. הרי במתחמים האלה הפנטזיה היא מציאות. אצל פלד זאת מציאות מתמשכת. הוא נשאר מרותק למיטת החשמל גם בלי מצלמות. "לפעמים חוזרים אלי הסיוטים ההם. יש לי צורך בלתי נלאה לספר. לבנותי, לכל מי שרק רוצה לשמוע". דוקטור איקס אופטימי נתן פלד. למרות שבמזרע חטף את שוק חייו. איש עושה טוב. לגרושתו, שממנה נפרד ואליה חזר. לשלוש בנותיו, לאמו הקשישה. כשאנחנו יושבים לקפה סוגר פלד את הדלת כדי שאמא לא תראה אותו מעשן. בסדר נתן פלד. חשוב לו להראות עד כמה. זה אולי הדבר שהכי העציב אותי כשהבטתי בו. נסיונותיו הנוגעים ללב להוכיח שהוא בנק של אנרגיות חיוביות. כאילו רוצה לומר: "אני כל כך טוב, למה הופקרתי למכות חשמל?".יש בו התמסרות כפייתית. הנפש הטובה מקרית­אתא. מהבוקר עד אחר הצהריים הוא עם אמו. מבשל לה. מטפל בה. אחר כך הוא הולך לבית גרושתו וילדיו. פותח גם שם שולחן לארוחת הערב. "לפעמים אנחנו עושים על האש, ואני תמיד קונה את הבשר".בלילה הוא חוזר למיטתו הקטנה בבית אמו. 32 שנה עברו מאז עזב את מזרע והוא מתעקש לישון רק באותה מיטה, המיטה שלחיקה צנח שדוף ומרוקן ביום שבו השתחרר. חוץ ממיטת העץ הזו אין לו הרבה. חדר קטן בבית אמו, מכתבי תודה על התנדבותו בבסיס צה"ל בכורדני, גובלנים שארג בחירוק עיניים כשחזר מ"שם"."בגלל התרופות היה קשה לי לראות. לא יכולתי אפילו לקרוא, כלום. אבל התעקשתי, כזה אני".וישנה בחדר גם "אריקה". מכונת כתיבה ממורטת שפלד לא יחליף תמורת כל פנטיום שבעולם. 500 שירים כתב. אותיות קטנות על דפים מצולמים. שירים נאיביים, בסיסיים. התבגרות מאוחרת. אהבה, אכזבה. אחרי נבירה מאומצת אפשר לגלות גם שנאה. איזו שנאה. הקשיבו ל"דוקטור X":דוקטור X המפורסם/ אין שכמותו בעולם/ הרופא שאין לו "תחליף" בישראל/ מרגיש עצמו בנו של האל./ טיפל באנשים בייחודיות/ וגמר להם את החיים ביסודיות./ עץ גבוה בעיר לא יספיק/ את השנאה שבלבנו להפיק. שיחות עם אלוהים הקודים ביני ובין נתן ברורים. אנחנו מדברים על צה"ל של אמצע שנות השישים, שנינו אכלנו מאותו מסטינג מגורז. אלה היו הימים שבהם פציעה היתה צריכה להיראות. המ"פ לא ידע להתמודד עם מה שלא זרם ממנו דם. כל מי שלא השכיל להציג עצם חשופה כונה "ארטיסט". המושג "הלם קרב" עדיין לא עבר את שערי הבקו"ם. להתמוטט היה מותר רק אחרי ריצת עשרה קילומטרים ב"סיבוב הלבן".אני זוכר את ז' מהאוהל שלי שהתחיל לדבר אל אלוהיו בעת מסע לסדרה בשלהי הטירונות. המ"כ שלנו, ילד נבוך בן 19, אמר ש­ז' מסבן, מנע ממנו מים ו"חכו, הוא עוד יחטוף כשנגיע למאהל". אבל כשהגענו רץ ז' לגבעות. הוא שוטט כל הלילה. בבוקר עלה עם שניים מאיתנו על משאית. יותר לא ראינו אותו בפלוגה. כעבור שנה פגשנו אותו בטיילת של תל­אביב. הוא לבש מבט אבוד ומישהו אמר שהוא "קוקו נפוח מתרופות". עברנו למדרכה ממול.גם פלד מכיר את קור הניכור. "עד המקרה הייתי המסמר של החבר'ה, אהוב הבנות, כולם היו סביבי", סיפר לי. אני מסתכל בו ולא קשה לי להבין. ספון בג'ינס ההדוק שלו, הוא נראה כגירסה בוגרת של דין מרטין ב"ריו בראבו". קסם הסיקסטיז הוא נולד ב­49' בנהריה לזוג ניצולי שואה, פרידה ויוסף פלטוק. אביו איבד אשה וילדה, אמו איבדה את בעלה. בעיקשות של ניצולים "משם" הם בנו חיים חדשים בקרית­אתא. הבן נשלח לבית הספר המקצועי שפרינצק. הוא עבר את מסלול הבליינות של תחילת שנות השישים ­ הצופים, השומר הצעיר, קליף ריצ'ארד, אלביס, טוני הקטן, טוויסט וצעקה במועדון של קרית­אתא ("שם רקדו כל החבר'ה הטובים").אלה היו ימי "מגע הקסם" הקטיפתיים של הפלטרס. מסיבות סלוניות, הורמונים עולים על גדותיהם בעת "ריקוד הבלאטה", כפי שכונה אז הסלואו.את הסלואו שמר לחברתו הצמודה עמיאלה ("הבחורה הכי יפה בקרית­אתא"). יצאו קבוע. הוא לא דילג על אף סרט של ריצ'ארד ברטון ואליזבת טיילור. "אהבתי כל סרט על אהבה. משם למדתי איך צריך לכבד אשה".ימים יפים היה מביא עימו הקיץ. ים, מסיבות, עבודה בפרדסים של קיבוץ רמת­יוחנן, שיעורים פרטיים לילדה של השכנים. הוא חיבר לירה ללירה וקנה טוסטוס. "היינו כל החבר'ה ביחד, השמנת של קרית­אתא. הרגשתי שאני במרכז. החיים היו בעננים". חור שחור בראש נובמבר 67'. למרות שהיה פרופיל 97 נשלח פלד לטירונות של ג'ובניקים במחנה 80. הוא רצה צנחנים או שריון כמו שאר החבר'ה מהקריה. אבל צה"ל רצה אותו חשמלאי רכב משום שהיה בוגר בית ספר מקצועי. "בכל מקרה החלטתי שאלך לקצונה ואחתום קבע. הצבא כמסלול חיים מאוד נראה לי".הוא התכווץ לממדי המערכת הצבאית. למד להיות ראש קטן, לא לשאול שאלות קיטבג. הוא זוכר רגעים טובים בטירונות. את האחווה הדחוסה של אוהל הסיירים. לקראת סוף הטירונות יצאו לסדרה ליד ג'נין. באחד הלילות הגיע תורו לשמור. הוא זוכר דממה, חושך, חבטה בראש, ידיים שגררו אותו לרכב.­ אתה לא זוכר מה קרה בזמן השמירה?"כלום. יש לי חור שחור בראש".­ מה הדבר האחרון שאתה זוכר מהפעילות שלך?"אני זוכר שעמדנו לצאת למסע אלונקות. כל הזמן דיברו רק על זה. המסע אלונקות".­ כבר עשיתם בטירונות מסעי אלונקות?"זה היה הראשון".­ אולי נלחצת..."לא. אני יודע לעמוד בתנאי לחץ".­ מה אתה זוכר חוץ מזה?"כלום, רק נסיעה ארוכה. נסעתי ונסעתי ונסעתי". נוסעים לנוח הם נסעו בג'יפ לתוך הלילה. הוא לא ידע מה קורה איתו. "שאלתי את החיילים לאן נוסעים והם ענו: 'לנוח. הולכים לנוח, נתן'. הבטתי בפניהם וחזרתי אחריהם: לנוח, לנוח".הם הגיעו לרמב"ם והושיבו אותו בביתן גדול. "מוזר וארוך כמו אצל קפקא", הוא כותב. מישהו בחלוק לבן אמר להם להמשיך לנסוע. אחר כך התברר כי זה היה הרופא ששלח אותו לעשרה ימי הסתכלות במזרע, אבל באותו לילה נתן לא הבין כלום. שוב הוא שאל את החיילים לאן הם לוקחים אותו והם ענו: "לבית הבראה, עם דשא וחדרים לבנים. יהיה כיף".כשהגיעו למזרע שמע קולות של אחים שדברו במבטא ערבי וחשב שנפל בשבי. עכשיו יתחילו החקירות, העינויים, אמר לעצמו. "אבל מה הם כבר יוכלו לשמוע ממני, הטירון? חוץ משם ודרגה לא אומר להם כלום.יד דחפה אותו למקלחת. אחר כך נבלע בפיג'מה הכחולה. ברוך הבא לגיהנום. מחלקה ארבע של מזרע. לא אנשים רגילים, האנשים האלה, דיבר עם עצמו. פנים מעוותות, מבטים ריקים. הם סגרו עליו: "תן סיגריה", "תביא שוקולד", "לירה, יש עליך לירה?". רק אחרי שבדקו בכיסי הפיג'מה שלו הרפו.במסדרון פגש חבר מהתיכון שהזהיר אותו: "נתן, אם תתנהג יפה תצא כע בור עשרה ימים. כמוני". אחר כך התקרב אליו רס"ן יוסק'ה ולחש לו: "דיר באלק עם האנשים האלה", והמשיך ללכת.כולם הלכו. בלי להגיע לשום מקום. מקצה המסדרון עד קצהו. ממחיצת העץ עד השירותים. אלה היו גבולות הגזרה שלהם. לתוך המרחב הזה נדחס כל עולמם. הם טופפו בכפכפי הפלסטיק השחורים. כפכף והלוך, טופף וחזור. צעדים מבוהלים, נחפזים. מה זה בכלל חשוב כשאין לאן לאחר.נתן המתין לרופא לפני הדלת שמעבר למחיצת עץ. האח אחמד הכניס אותו. לצידו של ד"ר גבריאל לני עמדו שני אחים גדולים, מוכנים להסתערות. "לני התחיל לשאול אותי. הייתי נבוך, נבעת. הפגישה ארכה אולי חמש דקות. אני לא יודע בדיוק מה הוא שאל. אני רק זוכר שבסוף אמר: 'אחמד, קח אותו לאכול'".הוא התיישב לארוחת ערב. בלי סכין, בלי מזלג. רק כף. לעס משהו תפל כשמבטו תקוע בכיסא הריק שמולו. אחרי כמה דקות צעק אחמד: "כולם לבוא לקבל טיפול". מין לשון נקייה לבליעת כדורים. הם נעמדו בשורה ארוכה, כמו בתור ללחם. "בימים ההם היו רק שני סוגי כדורים: לבן וצהוב. לי נתנו את הצהוב, לרגקטיל, מיליון תופעות לוואי", הוא מסנן.החולה שאחריו יעץ לו לירוק כמוהו את הכדורים בשירותים. אבל נתן פחד שאם לא יבלע יזריקו לו. אחר כך התמוטט אל מזרן שזרקו לו במסדרון ולא נרדם כל הלילה. חיה במלכודת בבוקר התחיל השיגעון. המזרנים נאספו מהרצפה. החולים רוכזו בקצה המסדרון. "כל מי שאני קוראת בשמו יהיה בצום", הכריזה האחות שושנה. היא קראה כמה שמות ובשמו של נתן. העשרה הוכנסו לחדר צדדי."מה זה?", שאל את רס"ן יוסק'ה. "זה חשמל", ענה לו. פלד הרגיש שנמלים מתחילות ללכת לו על הידיים. הוא לא הבין בשביל מה כל החשמל הזה, הרי הוא נשלח רק להסתכלות. האחות שושנה ציוותה עליהם לשיר והם פצחו ב"דוד מלך ישראל". האחים הכניסו לחדר החשמל בלוני חמצן ופרגודים לבנים. ואז יצא אחד מהם וקרא לראשון. ואחריו לשני ולשלישי. בזה אחר זה נכנסו נבולי ראש. כמו חמניות בשרב. אחד לארבע דקות.פלד הלך לסוף התור. אמר לאחות שהוא לא רוצה לקבל את "זה" והתחיל להתרחק מהדלת. היא הזעיקה שלושה אחים מחדר החשמל. "אין בעיות, נתן", אמר לו אחד. "אם אתה לא רוצה תקבל את זה בכוח". ואז הגיע תורו.הוא עמד ממוסמר, עיקש בהתנגדותו. שני אחים גררו אותו פנימה. "רגלי פרפרו באוויר כאילו הייתי חיה שנפלה למלכודת". ריח חריף של כלורופורם היכה באפו. מאחורי הפרגודים עלו הגניחות של קודמיו. נחירות, התנשפויות, דמעות. הכל התערבב בחלל של או תו חדר עכור. הצמידו אותו למיטה כמו שמתאבק קאץ' מצמיד את יריבו לרצפה. שני אחים החזיקו בידיו, שניים ברגליו. האחות תחבה רצועת גומי לפיו כדי ששיניו לא יתרסקו במכת החשמל.ד"ר לני גחן מעליו. "אתה תקבל עכשיו פעם ראשונה", אמר לו, "ואחר כך עוד 11 פעמים. אם גם זה לא יעזור תקבל עוד סריה (סדרה) של 12". גופו הפך למעיין זיעה. ד"ר לני מרח על רקותיו חומר נוזלי. הניח על מצחו סרט גומי. שתי אלקטרודות היו מחוברות לסרט. ואז באה הלחיצה על מתג החשמל."חטפתי פליק מטמטם. כאילו פטיש 500 קילו ירד לי על הראש. זה היה פיצוץ במוח. הרגשתי שהגולגולת שלי מתנפצת לאלפי רסיסים. שהגוף מתפרק לגורמים. שהידיים שלי מרחפות באוויר. שאני שוקע. צניחה חופשית אל התהום. נרדמתי".אחרי חצי שעה, כשהוא נשען על שני אחים, הובל נתן לחדר האוכל. הושיבו אותו ליד כל המחושמלים. מבטו היה מעורפל. בכל זאת הצליח להבחין שהראש של כולם אדום כאבטיח. הם ישבו צמודים זה לזה ובלעו את הדייסה מבלי להשמיע קול. נתן הזדחל למטתו ונרדם. בשנתו הרגיש דגדוגים בכפות רגליו. אחר כך שמע צחוק פרוע. החברים באו לבקר אותו. זריקת אס.או.אס הם היו ארבעה חברים לחשמל. רס"ן יוסק'ה היה קצין עתיר קרבות שאושפז לאחר שהשתולל בביתו. לארי היה סמל גולני שאושפז לאחר שעשה לחייליו מבחן אומץ והעמיד אותם עירומים בשלג. יולי היה איש עסקים שאושפז לאחר שהפתיע את אשתו עם מאהב ורדף אחריה בסכין שלופה. הם שיחקו שש­בש, גנבו ממתקים מארון התרופות, עשו חפלות בלילות.החברות בין נתן ללארי נולדה לאחר שחבטו יחד בנרקומן שהציק להם. החברות עם יוסק'ה ויולי התגבשה במהלך שעות של שטיפה במסדרון. והיתה גם הרב"טית רוחמה, שאושפזה לאחר שנתפסה עושה אהבה עם החבר שלה במרכזייה.את רוחמה היו רואים בקבלת שבת. מישהו היה היה מדליק נרות ומברך ואחר כך היו מארגנים ערב ריקודים. "זה היה ריקוד של חולים", כותב נתן. "פורים נראה יותר טוב". אבל זאת היתה גם שעה של קורת רוח יחסית. מרפדת את הבוקר העגום שיבוא אחריה.זה היה מתחיל בעמידה בתור לגילוח. שורה ארוכה, אולי 12 מטר. שלושה­שלושה היו רוכנים אל הכיור כדי להתגלח. שני אחים עמדו לידם להשגיח שהחולים לא יפגעו בעצמם או באחרים עם סכיני הגילוח. יום אחד, בסוף 67', פינו את כל החולים לחדר האוכל. למחלקה נכנסו חמישה גלוחי ראש מלווים בעשרה שוטרים צבאיים חמושים. פלד שאל את אחד האחים מי האנשים האלה והתשובה היתה טייסים סורים שבויים שהובאו לקבל מכות חשמל.אחרי שהסורים הלכו חזרו החולים להתחכך זה בזה במסדרון. ויכוחים, דחיפות, מכות. הסתבכות בקטטה היתה גוררת זריקת אס.או.אס וקשירה למיטה בחדר בידוד. לפלד זה קרה פעם. ברצועות של תריס פרקדו אותו למיטה. הוא המשיך לבלוע כדורים, 1,000 מיליגרם לרדקטיל ביום. "כמות כזו יכולה להשכיב אדם כמוך לשבוע", אמר לי. החשמל הפך לשיגרה. פעמיים בשבוע, כל שני וחמישי. אלא שמאז אותה פעם ראשונה הקפיד להיות ראשון. לגמור וללכת. "לא נפצעתי, אמא" ­ ניסית לדבר עם מישהו על המכות?"לא היה עם מי לדבר. הרופא היה רואה אותי פעם בחודש. הייתי יושב אצלו כמה דקות וזהו".הוא פחד מד"ר לני. "הוא היה פונה לחולה בלא עדינות יתר, ענייני כמו מחשב. הוא היה קרחת נושאת מסטיק", כותב פלד בתסריטו, "לועס במלכותיות, כאילו היה כומר שנפרד מצאן מרעיתו בכנסייה גותית של ימי הביניים. הרופאים אהבו לשחק בנו, למשוך בחוטים כאילו היינו בתאטרון בובות".רק אחרי שלושה שבועות קיבל אישור לטלפן. להוריו לא היה טלפון והוא צלצל לשכנה, גברת ביננשטוק. אחד האחים עמד לידו להשגיח. הוא חייג ביד רועדת ....741 וביקש לקרוא לאמא.אמא: "הלו נתן. כל כך הרבה זמן שלא כתבת...".נתן: "לא קרה כלום אמא. אני בבית חולים, אין לי הרבה זמן...".אמא: "בית חולים? מה קרה לך?".נתן: "לא נפצעתי, אמא. לא משהו רציני. אני בבית חולים טוב".השכן לקח את הוריו בטנדר הכחול לבית החולים. אמא עוד הספיקה לארוז לו חתיכת עוף עם צ'יפס. כעבור שלוש שעות היו הוריו במזרע."ישבנו במסדרון. הפיג'מות הכחולות סגרו עלינו. תקעו בנו עיניים. רצו להתנפל על השוקולדים. אמא לא הפסיקה לבכות ואבא הלך לדבר עם הרופא. לני רק אמר לו: 'תראה איך הבן שלך נראה. אנחנו צריכים לעזור לו'. אמא הבטיח שלא משנה מה, גשם או שמש, יום­יום תבוא לראות אותי. וכך היתה מגיעה אלי. יום­יום, שני אוטובוסים, חצי שעה הליכה ברגל, ברוח ובקור. תמיד עם הפירות והסיגריות שממילא היו נגנבים ממני". פרופיל 21 ביקורי ההורים פתחו לו צוהר. אבל הוא רצה יותר. התחיל ללקק לאחים כדי שיזרקו לו עצם. היה מתנדב לשטוף את המסדרון, להוכיח שהוא חיובי. וכך באיטיות מסוימת התחילה השמש לחייך אליו. הוא עבר ממחלקה ארבע למחלקה חמש, הפתוחה יותר.בהתחלה היה יוצא לטיול של שעה בליווי אח. הוא היה מסוחרר. ריח הדשא הקצוץ החליף את ריח הליזול. כעבור כמה ימים התחיל לצאת לבד. כמה שרצה. היה צריך רק לומר: "מחמוד, פתח את הדלת", והוא היה בחוץ. הוא התחיל לעבוד. צבע דלתות, תורנות מטבח, מסגרייה, "ואז יום אחד ניגשו אלי שני אחים, מאלה שגמרו לי את הראש, והכניסו אותי לחדר הרופא".לני העיף בו מבט ובישר לו שהוא משתחרר באותו יום. גם מהצבא. פרופיל 21. "ברגע הראשון הייתי המום. הרגשתי שזכיתי במיליון דולר. אחר כך חשבתי לעצמי שהנה, הגעתי בריא ואני יוצא מנוכר. משתחרר ולא משתחרר".האם שירו "רדוף הזיות" מתאר את הרגשתו אז?מכיר אדם קרוב, רדוף הזיות/ חי רגיל, אבל בתוך פנטזיות/ כלפי חוץ הכל טוב ויפה/ האדם במציאות מאוד חולה.הוא אכל ארוחת בוקר אחרונה במזרע ורץ הביתה. לא הביט אחורה, לא עצר בדרך. "לא קוקה קולה לא קפה. כלום. הפיוזים שלי רק אמרו: הביתה, הביתה".אמא הגישה לו קפה ועוגה והוא נכנס למיטה. ישן כל היום. הוא ניסה לקרוא, לרקום גובלן. אבל הכדורים ערבלו לו את הראייה. הוא לא ויתר לעיניו. כן קרא ספר, כן רקם גובלן.הימים שבאו עברו עליו בשיממון. עמיאלה נעלמה והחברים היו בצבא. כשחזרו לשישי­שבת הזמין אותם אליו לספר להם שחלה בצהבת. "התביישתי. כאב לי הלב. הם היו בצבא, כומתות אדומות, כומתות שחורות, ואני מסכן כזה. בכל זאת התחלתי לצאת מהבית. אבל קרית­אתא מקום קטן, אנשים דיברו מאחורי הגב, לא עשיתי חשבון. החלטתי שאני מתמודד".­ איך?"הרכנתי ראש". מתאגרף מרתוני בהמשך פתח מלחמת עולם נגד "דוקטור X" (ד"ר גבריאל לני ­ מ.ח). בתחילה נחתו עשרות מכתביו בפחים שוממים. מאות שיחות טלפון שהריץ התנפצו על חומה של מזכירות קפוצות פה. ואז מצא את הח"כ לשעבר דב שילנסקי."בהמשך מצורף תצלום מכתב של נכה צה"ל שמעלה בעיה כאובה", כתב שילנסקי ב­30 במאי 78' לסגן שר הביטחון דאז, מרדכי ציפורי. "לעניות דעתי כל שורה ממנו זועקת עד לב השמים".מונתה ועדה של שלושה ראשי החוגים לפסיכיאטריה בבתי הספר לרפואה של ירושלים, תל­אביב ובאר­שבע, בראשות הפרופסור אלכסנדר פאליק. הדו"ח הסופי של ועדת פאליק הצביע על הזנחה וליקויים חמורים בטיפול בחולים במזרע.הוועדה שללה את הנוהל שלפיו ניתנו טיפולים בהלם חשמלי ללא הרדמה וללא השגחת רופא מרדים. משרד הבריאות הציע שמכות חשמל יינתנו מעתה ואילך רק לאחר הסכמת שלושה רופאים ובאישור נציג של המשפחה. ד"ר גבריאל לני שטיפל בנתן פלד הועבר מתפקידו.­ מה בער לך כל כך?פלד: "רציתי שהדברים לא יחזרו על עצמם. אני שרדתי וניצחתי, אבל היו עוד המון מקרים דומים לשלי. אתה יודע על איזו תקופה אני מדבר".הוא הוכר כפגוע ראש, אז עוד לא שמעו ע ל הלם קרב. מה שלא תהיה ההגדרה, היא ממש לא עזרה לו למצוא עבודה.המקום הראשון היה סולתם. פלד כתב בשאלון כי שוחרר מצה"ל עם עשרה אחוזי נכות. הוא לא פירט והתקבל כמנהל עבודה. אבל כעבור חצי שנה השלימו בסולתם את התחקיר והוא קיבל הודעת פיטורים מתחמקת. "יש לנו מדיניות שלא להעניק קביעות...".אחר כך ניסה בבתי הזיקוק. שוב הצהיר על עשרה אחוזי נכות והתקבל כקצין ביטחון. ג'יפ צמוד ואקדח. שלושה חודשים לקח לבתי הזיקוק להשלים את התחקיר ואז אמרו לו: "עם בעיות רפואיות כמו שלך, אנחנו לא יכולים להמשיך להעסיק אותך".פלד המשיך להתגלגל. עשרות מקומות. ברובם לא החזיק אפילו חודש. "הרגשתי כמו מתאגרף בקרב מרתוני. הייתי שומע את צלצול הגונג ומזנק לזירה. אבל עוד לפני שהייתי מספיק להתחמם הקרב היה נגמר. ארץ קטנה עם תחקירים בלי סוף. הכל רוצים לדעת עליך. בהתחלה התרגזתי, אחר כך היתה משתלטת עלי קהות חושים. חיי התרוקנו ממשמעות. רציתי לברוח מכאן". אות קין בבריסל הנסיעה לדודתו בבריסל התחילה כתקווה לבנה. "ישבתי במטוס. הבטתי בהרים מתחתי. הרגשתי כאילו אני יוצא מגטו מחניק. רק דבר אחד רציתי בבריסל ­ לשכוח".הוא חיפש עבודה בקונסוליה והתחיל למחרת. קצין ביטחון. שוב. נתנו לו אקדח ברטה, לימדו אותו איך אומרים בצרפתית: "הצג בבקשה תעודת זהות", "פתח בבקשה את התיק". היתה לו הרגשה שכל הפעילות הבטחונית מתנקזת דרך בריסל.הוא הכיר את סוזן ויחד קרעו את הלילות של בריסל. מסעדות, מועדוני לילה, אהבה. החיים זרמו והוא התחיל באמת לשכוח. עד שבוקר אחד קרא לו הקונסול. הוא אמר לו שעשה עבודה לגמרי לא רעה, אבל שני קציני ביטחון עומדים להגיע מהארץ. "חוץ מזה, קיבלנו מידע. איך לא אמרת לנו שאתה פגוע ראש?", שאל אותו הקונסול."הייתי פגוע ראש", ניסה לתקן, אבל הקונסול רטן ופיטר. "הייתי המום. מזלי הרע רדף אותי עד בלגיה. רציתי להגיד משהו, אך המילים הלכו לי לאיבוד". סהרורי עזב את הקונסוליה. חצה את הכביש בפיזור נפש והסתגר בחדרו השכור. הוא לא אכל כמה ימים.לעולם לא אצא מזה, אמר לעצמו. כאילו יש לי אות קין על המצח.הוא לא התקשר לסוזן. בעלת הבית דפקה בדלת. הוא לא פתח. כעסו גאה. הוא קרע את כרטיס הטיסה חזרה לארץ. השליך מהחלון כרית, שמיכות, סדינים, בגדים. כל מה שהשיגה היד. ואז שוב נשמעה דפיקה בדלת. הוא לא פתח והדפיקות נשנו. בתוקפנות. כשפתח גילה מולו שלושה שוטרים. שמו עליו אזיקים ולקחו לתחנת המשטרה."האם אתה קומוניסט?","האם אתה באדר מיינהוף?". נתן גמגם משהו והורד לניידת. נסיעת לילה מחוץ לבריסל. כמו הנסיעה ההיא מהסדרה למזרע. הם הגיעו לבנין מכוער והוא הצליח לקרוא Hopital (בית חולים בצרפתית ­ מ.ח)."חזרה אלי אותה מועקה מוכרת. האחים הבלגים דמו כל כך לאחים במזרע". ציוו עליו להתפשט, זריקה, קשירה למיטה, הוא כבר הכיר הכל. דודתו לא ידעה מכלום. דרך חולה שיצא לחופשה, עומר, הצליח להעביר אליה פתק. כעבור יומיים התייצבה. ארגון נכי צה"ל קנה לו כרטיס טיסה. "בסך הכל אני שמח לחזור הביתה", חשב כשהתיישב במטוס אל על. החתונה אבל בישראל היה כמו בישראל. הכל חזר על עצמו. עוד בקשת עבודה. עוד תחקיר. עוד מכתב פיטורים. עד שהגיע למפעל לליפוף מנועים במפרץ חיפה. זה היה ב­74'. שם הכיר את ע'. "היה נפלא להיות במחיצתה. כל סיפורי הבזק מפעם איבדו משמעות".היא לא ידעה כלום. אבל כשהכל נהיה רציני סיפר לה. "זאת היתה שיחה ארוכה לתוך הלילה. המילים היו עירומות. לא כיסיתי דבר". ע' הקשיבה בלי לומר מילה והוא רק חש את כף ידו מתהדקת על כף ידו. הם התחתנו בחיפה. "הייתי מת שד"ר לני יראה אותי", כותב פלד.הם התחילו לבנות חיים חדשים. בית קטן בקרית­אתא, ילדה ראשונה. פלד למד את הלקח והפסיק לפנות למפעלים גדולים שמנהלים תחקירים מעמיקים. הוא עבד במקומות קטנים, אבל גם שם לא תמיד הצליח לחמוק מהלחישות. כשהיה מנהל מכירות ברשת מוצרי החשמל הלשינו הנשמות הטובות שהיה פעם מאושפז. אבל המנכ"ל התייצב מאחוריו. "לא מעניין אותי", אמר למתיזי הארס, "העיקר שהוא עושה עבודה טובה".הזדון רדף גם את ילדיו. כשהגדולה היתה בכיתה א' התחילו הילדים לצחוק עליה. "אבא שלך היה בבית משוגעים". הילדה חזרה בדמעות ונתן ביקש מהמחנכת להופיע לפני הכיתה. " סיפרתי איך ניסיתי לתרום למדינה, איך הפכתי לנכה צה"ל, איך אני נלחם שזה לא יחזור אלי. בסוף ניגשו אלי שלוש בנות והתוודו שגם אבא שלהן נכה צה"ל. ייתכן שגם את האבות שלהם אשפזו מי יודע על מה". "זה חזק ממני" ­ אתה חושב שלא היתה שום הצדקה לאשפז אותך?"ייתכן שהייתי המום. אז שישלחו אותי להסתכלות. למה מכות חשמל מהיום הראשון? פתאום אחרי שנפסקו המכות וירדתי בכמויות הכדורים חזרתי להיות הנתן של גיל 16, פתאום אני מסוגל לכתוב ולכתוב".­ מה כל העניין הזה של הכתיבה?"זה בא מבפנים ואין לי שליטה על זה. הכל פורץ החוצה".­ ניסית לפרסם?"אני שולח את השירים וכלום. לכולם יש אותו משפט: 'שלח את החומר'. אחר כך דממה. למי לא שלחתי? לסמיר שוקרי, לאילנית, למפיק של דץ ודצה. לא מתייחסים".­ לך אין בעיה לחשוף את עצמך?"זה חזק ממני, אני חייב להמשיך לכתוב".­ ובכל זאת..."ממה יש לי להתבייש. אני שווה בין שווים. אמנם עשיתי רק חמישה חודשי שירות בצה"ל, אבל במשך שנים התנדבתי לחיל התחזוקה. הבנות שלי שירתו בחיל הקשר ובדוכיפת".­ מה המסר שלך לאנשים אחרים שנפגעו?"רצון ורצון ורצון. אני חייב לומר לכל מי שנפגעו בהלם קרב: קחו תרופות אם צריך, אבל תשברו את המחלה לבד. במו ידיכם. איש לא יעשה זאת בשבילכם".­ אתה חושב שנפגעי הלם קרב מתנסים בהתמודדות אחרת?"לפעמים אני רואה בטלוויזיה אנ שים שעברו הלם קרב. מספרים שהם מפחדים לנסוע באוטובוס, ללכת לסרט. ואני רוצה להגיד להם: ממה יש לכם לפחד? מה, רצחתם? שדדתם? עשיתם רע למישהו?".­ ואיך אתה מתמודד?"מקבל סטירה וממשיך הלאה, מקבל סטירה וממשיך הלאה".* * * תגובות * עו"ד אליהו מרקוביץ': "במזרע עברה עליו תופת"עו"ד אליהו מרקוביץ' מלווה את נתן פלד כבר 12 שנה. הוא מגדיר אותו כבחור אינטליגנטי, מאוד חיובי, שמנסה לנהל אורח חיים רגיל למרות מה שעבר עליו. "במזרע עברה עליו תופת. קרעו את החבר'ה האלה במכות חשמל. אני מתרשם שכיום כמעט לא משתמשים באמצעים האלה. פחות ופחות אנשים שעברו טראומות כאלה מגיעים אלי".עו"ד מרקוביץ' לא מאשים את הצבא, בעצם הוא לא מאשים אף אחד. פשוט מדובר בתקופה אחרת. "הוראה של הפסיכיאטר המחוזי יכלה לאשפז אפילו את ראש הממשלה. הצבא לא ידע איך להתמודד עם הדברים. תאר לך קצין צעיר ששומע לידו חייל שמתחיל לדבר אל אלוהים. מה הוא אמור לעשות איתו? הוא שולח את החייל לרופא וגם הרופא לא יודע, אז הוא שולח את החייל למזרע".* ד"ר גבריאל לני: "אני רחוק מהעניינים האלה"ד"ר גבריאל לני, שניהל באותה תקופה את מחלקה ארבע בבית החולים מזרע: "אני רחוק מהעניינים האלה ואיני מוכן להגיב".­ האם אתה עומד גם היום מאחורי הדברים שאמרת לאחר פרסום מסקנות ועדת פאליק?"אני כבר לא זוכר מה אמרתי אז".­ אמרת שנעשה לך עוול לאחר 20 שנות ע בודה קשות במזרע."מאיפה אתה שואב את הציטוט הזה?".­ מהעיתונים של שנת 79'."לא יודע. עיתונים מצטטים לפעמים מה שלא נאמר ולפעמים מה שנאמר. אתה צריך לדעת. בסך הכל אני לא מעוניין להגיב".* דב שילנסקי: "פלד הוא הראשון שהעלה את הלם הקרב לסדר היום הציבורי"ח"כ לשעבר דב שילנסקי: "התוודעתי לנושא פגועי ראש והלם קרב תוך כדי ביקורים אצל פצועים בבתי חולים. היה לי הכבוד להיות נושא כליו של שמחה הולצברג ז"ל. כבר אז התחיל נתן פלד לדבר על 'קן הקוקייה' שלו. עברתי איתו תקופות קשות מאוד. נתן רצה להשתקם, אבל אז היתה התייחסות רק למי שאיבד יד או רגל."פלד ניהל מלחמה ציבורית בנושא הלם קרב. הוא אולי הראשון שהעלה את הנושא לסדר היום הציבורי. היתה עליו סטיגמה ולא רצו לתת לו עבודה. אבל פלד טען שהוא אולי סובל מהלם קרב, אבל הפעילות שהוא נוקט היא התרפיה שלו. קיבלו אותו לעבודות, אבל כשנודע בגלל מה שוחרר מצה"ל פיטרו אותו. הוא כתב הרבה, אך אנשים התעלמו ממנו. זה היה מאוד נוגע ללב. לולא הייתי מקורב כל כך להולצברג לא הייתי מבין את העניין. באמצעות נתן נהייתי מודע לבעיה. הוא איש נהדר שעזר לאחרים במצבו. יש לי לב חם מאוד בשבילו".* דובר צה"ל: "מכות חשמל ניתנות בהנחיית הצוות הרפואי"דובר צה"ל מבהיר כי הטיפול במכות חשמל ניתן לחיילי צה"ל במסגרת אשפוזים בבתי חולים פסיכיאטריים, על פי הנחיות הצוות הרפואי המטפל. "כל הרפואה האשפוזית של חיילי צה"ל, הפסיכיאטרית והכללית, היא במוסדות שאינם שייכים לצה"ל והם באחריות בתי החולים ובפיקוח משרד הבריאות".* * * מכת חשמל * פרופ' ויצמן: "הסרט 'קן הקוקייה' עשה עוול לטיפול החשמלי""הלם חשמלי גורם להתפרקות שמביאה לשחרור מוליכים כימיים במוח", מבהיר פרופ' אבי ויצמן, מנהל יחידת המחקר בבית החולים גהה. הטיפול בהלם חשמלי ניתן כיום בעיקר למי שנתונים בדיכאון עמוק ואינם מגיבים לטיפולים תרופתיים.פרופ' ויצמן: "מדובר באנשים שבמוחם חולפות מחשבות אובדניות או שהם מדוכאים עד כדי כך שהם עלולים להרעיב את עצמם למוות. במקרים האלה יש צורך מיידי בעזרה, משום שהם לא מגיבים לתרופות או שלתרופות אין הזמן הדרוש כדי להשפיע".שיעורי ההצלחה בטיפולי חשמל לחולים בדיכאון הוא גבוה מאוד, בין 70 ל­80 אחוז. "למרות הדימוי הגרוע שיש בציבור לטיפולי חשמל, זה כמעט האמצעי היחיד שיכול לשחרר חולים כאלה מהדיכאון ולהחזיר אותם לתפקוד רגיל".טיפול בחשמל ניתן גם לחולים סכיזופרנים, אך הוא מעין ברירת מחדל. הוא ניתן מתוך ייאוש או מחוסר ברירה לחולים שלא הגיבו לאמצעים אחרים. גם כאן יינתן הטיפול החשמלי בשילוב עם תרופות. אך הצלחתו פחותה בהרבה מאשר אצל מי ששקעו בדיכאון עמוק.השימוש במכות חשמל הצטמצם בשנים האחרונות. הוא ניתן ל­20­3 0 אחוז מהלוקים בדיכאון (השאר מגיבים לתרופות) ולשניים עד חמישה אחוזים מחולי הסכיזופרניה. בעבר היה השימוש בחשמל נפוץ יותר משום שמלאי התרופות היה מצומצם יותר. "ארסנל התרופות כיום", מדגיש פרופ' ויצמן, "צמצם את ההזדקקות לחשמל".­ האם הטיפול בחשמל גורם נזקים למוח?"אין לטיפול הזה נזקים מוחיים אורגניים שהוכחו. פשוט אין זכר לזה בספרות המקצועית. לאחר הטיפול יש הפרעה בזיכרון לטווח קצר, אך זה חולף בתוך כמה שבועות. זה דומה למצב אצל חולי אפילפסיה שעוברים התקף חשמלי ספונטני, התקף שלא גורם שום נזק למוחם".­ האם החולה מרגיש משהו בזמן הטיפול?"הטיפול היום נעשה בהרדמה כללית ובהרפיית שרירים (ועדת פאליק שללה את הנוהל שהיה במזרע לתת טיפולי חשמל ללא הרדמה, ללא הרפיה וללא נוכחות רופא מרדים ­ מ.ח). החולה לא מרגיש כלום. אין התקף התכווצויות כי השרירים רפויים. הטיפול אורך כמה דקות ועוצמת החשמל בו נמוכה".לדברי פרופ' ויצמן, הסרט 'קן הקוקייה' עשה עוול לטיפול החשמלי והציג אותו באור רע מאוד. "מובן שכולנו מעדיפים את הטיפול בתרופות, אבל גם חשמל, במקרים שהשימוש בו נכון, מציל בני אדם. זה פשוט ע וד אמצעי שעוזר לתרופות".