כשאהובי מת התחלתי כבר להכין את עצמי למות אבי העלילה הדמיונית בספרה השלישי של יעל ישראל מנסה לעבד את הכאב תמי שמש­קריץ 05/06/00 את ספרה "סוף סוף רומן" (בהוצאת חרגול) התחילה יעל ישראל לכתוב בימי מלחמת המפרץ. אולי זו הסיבה לכך שהספר מצייר תמונה אפוקליפטית, שבה תל­אביב הולכת ומתרוקנת מתושביה. הניצולים המעטים אינם מורשים לקרוא או לכתוב ופקחי הנייר עוברים מבית לבית, מחרימים ספרים, יומנים ולוחות שנה, אפילו מכתבי אהבה, כל דבר שעשוי נייר. כל זאת, משום שכבר לא ניתן לקבור אנשים בארונות, ובמקום ארונות, נאלצים להסתפק בקרטונים. נכון שבישראל לא קוברים בארונות, אבל בספר של יעל ישראל יש מגיפה, לא ברור איזו, וכדי שהמגיפה לא תופץ, צריך לקבור בצורה הרמטית. האווירה היא אווירת צנע. בשוק השחור סוחרים לא רק בתחליפי חלב, ביצים וספרים משומשים, אלא גם בזכרונות אסורים ובבקבוקוני ריח.בעיר הרפאים הזאת, בבדידות איומה, חיה מאיה, אלמנה צעירה שאיבדה את כל משפחתה במגיפה. היא לא מוותרת ויוצאת למסע ארוך בעקבות הכתיבה, התקווה, החיים והאהבה. מסעה מוביל אותה אל רומן, פקח נייר חתרני, ויחד הם זוממים להקים רשת מחתרתית שתיאבק על הזכות לאהוב, להתחתן, ואפילו להביא לעולם חיים חדשים.השאלה המתבקשת היא, איך הגיעה יעל ישראל למחוזות אפלים כל­כך. עירית לינור ("שירת הסירנה"), למשל, טיפלה בחרדת מלחמת המפרץ באופן הרבה יותר קליל ומשעשע. התשובה נעוצה ככל הנראה בסיפור חייה של יעל ישראל. בגיל צעיר, סמוך לשחרורה מהצבא, היא התאהבה בגבר מבוגר ממנה ב­15 שנה שפגשה כשלמדה במגמת הקולנוע בבית צבי, וחיפשה שחקן לסרט הסטודנטים הראשון שלה. שמו היה אדם, ואחרי ששיחק בסרט הוא שיחק גם בחייה.ישראל התאהבה בו באופן נואש, ותקופות מסוימות אף חיה איתו. אדם עבד בסרטים, בנה תפאורות ועסק בעבודות שיפוץ. הוא סבל מסוכרת נעורים והפחד ממותו האפשרי, שאירע שנים אחר­כך, נמהל אצל ישראל באהבתה אליו. חרדת נטישה אדם היה כנראה מסוג הגברים הבצליים, אחד שצריך לקלף. עובדות יבשות על חייו גילתה ישראל רק במהלך הקשר. כמו, למשל, העובדה שהיה גרוש בשנית ואב לילד. זמן קצר לאחר שגילתה זאת הוא בגד בה עם חברתה הטובה ביותר. ישראל שבורת הלב, שזו היתה מערכת היחסים הראשונה שלה, עזבה אותו, אבל כעבור שנה שבה אליו. הם המשיכו לחיות יחד עוד שנתיים, ואז הודיעה לו גרושתו שהיא עוזבת את הארץ עם בנם, ואדם החליט לנסוע אחריהם לאמריקה.ישראל לא ויתרה ונסעה אחר אדם, בנו ואשתו השנייה. היא הגיעה ללוס אנג'לס וחיה שם עם אדם בצל האשה לשעבר והבן, מבלי שיהיה לה מקום עבודה. כעבור חצי שנה נשברה וחזרה לארץ, ומאז הם ניהלו רומן טרנס­ אטלנטי במשך שנתיים וחצי נוספות, עם נסיעות תכופות הלוך ושוב.סיפור האהבה הזה נקטע כשאדם מת מסוכרת נעורים בגיל 44. מותו שבר את ישראל נפשית. היא העלתה במשקל, הסתגרה חודשים ארוכים בבית והשקיעה את כל כולה בכתיבה. בשנים שחלפו מאז היו לה קשרים עם גברים אחרים, אבל שום דבר לא דמה לקשר עם אדם.מותו שב אליה מחדש לפני חמש שנים, כשאביה, הדמות הדומיננטית בחייה, נפטר מסרטן. היא שקעה בדיכאון ובק יץ של 1990, כשסדאם חוסיין החל להשמיע את איומיו, החלה בכתיבת הספר. "במשך שבוע רדפו אותי סיוטים איומים בלילות ואז החלטתי לשים את הפחד בצד, ובמקום זה לכתוב עליו. אני מדברת על תחושת האיום הקיומית והאפוקליפטית שקשורה לתחושת האיום הקיומית הפרטית שלי ושל כולנו בארץ הזאת. הוספתי את היתמות הפרטית שלי, מגבר שאהבתי ושמת, לתחושת האובדן וחרדת הנטישה שבאה מכל הכיוונים", היא אומרת.יעל ישראל, בת 39, מבקרת ועורכת ספרים, כתבה בעבר קובץ סיפורים, "יצאתי לחפש מחסה", ורומן בשם "רואות מכאן את כל העולם". במשך 11 שנה התפרנסה מעבודה עיתונאית כמבקרת הקולנוע של "על המשמר". כשהעיתון נסגר עברה ל"דבר", שם עבדה כמבקרת הווידאו וסרטי הפרסומת, וכשגם "דבר" נסגר כתבה ביקורת טלוויזיה ב"זמן תל­אביב", ומאוחר יותר את ביקורת הקולנוע ב"העיר".אנחנו נפגשות בדירתה שברמת אביב ג'. אני קצת מתקשה לקשר בין הסביבה הנובורישית לנוף החרב שבו מתרחשת עלילת הספר. "הורי קנו לי את הדירה לפני שרמת אביב ג' קיבלה את הקונספט הנוכחי. פתאום זה הפך לשכונת יוקרה. אין לי פה חברים, החברים שלי גרים בתל­אביב, אבל נעים לחיות פה, אין ספק. עם זאת, זה לא סותר את התחושות האפוקליפטיות. אני בטוחה שגם לטובים שבבעלי הג'יפים ארבע­על­ארבע יש תחושות כאלה".אלא שבמקרה שלך התחושה נובעת מהאובדן שחווית בחייך."שנה לפני שהתחלתי לכתוב מת גבר שמאוד אהבתי, אחרי קשר שנמשך שבע שנים. היתה לו סוכרת נעורים, כך שהקשר התנהל כל הזמן בצל החרדה שהוא ימות, וזה כמובן קשור אלי, כי לי יש חרדת נטישה, אין מה לעשות".הרבה אנשים חיים עם סוכרת נעורים עד זיקנה. איך זה שצפית מראש את מותו?"אצלו המחלה היתה יותר קשה, והוא גם הזניח את עצמו. בעצם, באיזשהו אופן הוא התאבד, באופן לא מודע. ודאי שזה קשור למשיכה שלי לגברים שלא כדאי להתעסק איתם. בלבי תמיד ידעתי שהוא ימות, שאני אאבד אותו. אנשים שסובלים מסוכרת נכנסים לעיתים למצב של טשטוש ואיבוד הכרה. זה קרה לו בנוכחותי כמה פעמים וזה נורא מבהיל. אני זוכרת שהלכתי פעם ברחוב אבן גבירול וראיתי את הלנדרובר שלו נוסעת בזיגזג. קלטתי שזה הוא, ושהוא מאבד את ההכרה. הפרשה איתו היתה סבוכה ביותר. מאוד אהבנו אחד את השני, אבל היתה בעייתיות. זה היה קשר שכל הזמן הכאיב לי, כמו לגרד את הפצע בפומפייה. קצת מזוכיסטי מבחי נתי. בכיתי בשנים ההן כמו שלא בכיתי כל חיי. עם זאת, אהבה כזאת חזקה לא היתה לי מאז. אני חושבת שאני די אדיפלית. הייתי מאוד קשורה לאבא שלי, ואדם היה מאוד דומה לו. לא פיזית, אלא באישיות. במובן הזה היו שני גברים בחיי: אבא שלי ואדם, שהיה מין המשך של אבא שלי. תחשבי, גבר שמזכיר את אביך, אבל הוא צעיר וסקסי וחתיך. אין מה לעשות, זו הגשמה אדיפלית. היה כאב, אבל לאהבה כזאת יש גם דרך לתגמל, יש פרס, למרות הכאב, ואולי בגלל".בואי ניזכר בכמה רגעים יפים שהיו לך עם אדם."הדמות של רומן בספר מנסה לתאר את אדם. היה לו מראה שרירי, מאצ'ואיסטי, שני כלבים, לנדרובר. גבריות מתפרצת. אבל היו לו גם צדדים נשיים, סוג של רכות תמימה, שהיתה אהובה עלי. התקשורת בינינו היתה מאוד מתגמלת. הרגשתי קרובה אליו כמו שהייתי קרובה לאבי. כשאדם מת, התחלתי כבר להכין את עצמי למות אבי, עוד לפני שגילו אצלו את הסרטן. בכיתי על שניהם כשאבי עוד היה בחיים. התחלתי להעלות במשקל. עליתי 30 קילו. זה לא קרה בבת­אחת. עשיתי דיאטות, שרק גרמו לי לעלות יותר במשקל. היה דיכאון כבד, וכשהתחלתי לצאת מזה, בערך בזמן שיצא הספר הראשון, אבי נפטר". איפה אמך בתמונה?"אמי עדיין חיה, אבל החרדות שעברו אלי ואל אחי קשורות כנראה לדרך שבה היא גידלה אותנו. היא מאוד חרדה עלינו. אסור היה לנו, למשל, לרדת לשחק בחוץ עם ילדים. חרדה שלא היתה ממש מוצדקת, כי בסך­הכל בשנות השישים, בצפון תל­אביב, ילדים הסתובבו ללא השגחה".את חיה בתחושת החמצה, כי מאז מותו של אדם לא הצלחת להגיע לאותה אהבה?"קיוותי שאולי הטיפול, הייתי שש שנים בטיפול, או אפילו מותו של אבי, ישחררו אותי. יש פסיכולוגים שטוענים שפתרון הבעיה האדיפלית עשוי לבוא דווקא עם מות האב. לי זה לא קרה. באחרונה היה לי קשר מאוד לא טוב עם אדם נשוי. אני דווקא מרגישה שאני מסוגלת לפתח קשר חדש, למרות שבשטח זה לא קורה. אומרים שצריך ללכת על אלה שאת לא נמשכת אליהם, ואז אולי הם יהיו בסדר, אבל אצלי זה התברר כשגוי. אני עדיין נמשכת לכל מיני כאלה שמזיקים לי בסופו של דבר. גברים בעייתיים הם מאוד סקסאפיליים. זה הופך אותם לבלתי מושגים, בלתי נגישים. אי­אפשר לממש איתם אהבה במושגים של נישואים וילדים, ויש בזה משהו מרגש. אני מודה שתמיד הרגשתי כלפי הגברים בחיי את התחושה של 'אני ארפא אותם. האהבה שלי תציל אותם'".הבשורות המרות נחתו על ישראל באופן שלא עזר לה להתמודד איתן. אדם מת באמריקה ונקבר בארץ עשרהימים לאחר מכן, ומהלוויה היא זוכרת במיוחד את התדהמה מגופתו המצומקת של הגבר השרירי. על מות אביה התבשרה כשהיתה בחו"ל כדי לסקר פסטיבל סרטים, אבל לא הצליחה לעלות על טיסה בזמן ולהגיע ללוויה. "האבל הוא בלב. אני אף פעם לא הולכת לקברים שלהם. בעיני זה סוג של עבודה זרה", היא אומרת.במה התבטא הדיכאון שבו היית לאחר מותם?"בהרבה בכי. כשהייתי מגיעה לקטע הזה שפשוט לא יכולתי לשלוט בבכי, הייתי צריכה לשתות וודקה או ברנדי רק כדי להירדם. אני זוכרת לילות שלא יכולתי להפסיק לבכות. וכמובן, העניין של האכילה. הרבה ממתקים. זה סוג של הסתגרות. בעבודה תפקדתי, אבל חברתית התנתקתי".בחלוף השנים קיבלת את עצמך עם המשקל העודף, או שעדיין לא השלמת איתו?"בתוכי, בגלל ששנים הייתי רזה, אני לא קולטת שאני שמנה. בחלומות אני עדיין רואה את עצמי רזה. דולי פרטון אמרה אחרי שהיא רזתה: 'אני רזה, אבל בתוכי יש אשה שמנה'. אני, לעומת זאת, שמנה, אבל בתוכי יש אשה רזה".ההתרגשות עם צאת ספר שלישי היא אותה התרגשות כמו בשנ יים הקודמים?"זה תמיד מתח גדול. הראשון היה ספר מאוד שנקינאי, מיני, פרובוקטיבי, והוא גם עיצבן מאוד אנשים. אמרו שאני מגעילה, כי היו שם דיונים בענייני הפרשות. מי שהכי התנפל עלי היה המבקר אלי הירש, והיום אנחנו חברים טובים. הוא ערך את הספר שלי. עורך נפלא, אבל אז הוא היה מראשי הנגעלים. הספר השני עסק בתחילת גיל ההתבגרות והוא לא נמכר טוב, כי זה היה מבוגר מדי לבני נוער והעיסוק בגיל הנעורים לא התאים למבוגרים. בספר הזה יש סיפור אהבה שקשור לאובדן, ונראה לי שבארץ שלנו כל אשה מכירה את הפחד הזה". אוטוביוגרפי לחלוטין את מרגישה שהספר הזה הוא הטוב ביותר שכתבת עד כה?"לא יודעת. אני כותבת בצורה מוזרה, כמה דברים במקביל, והכל מתערבב אצלי. אני מתחילה ספר, ובאמצע מסוגלת להתחיל משהו חדש".היתה תקופה שכתבת ביקורת ספרים. איך היה להיות בצד השני של המתרס?"אני יכולה להיות מבקרת איומה, וזה למרות שקיבלתי שטוזות איומות, בייחוד בספר הראשון".וכשעשית ביקורת קולנוע, זה היה מהמקום של קולנוענית מתוסכלת?"ההתנסות בבית צבי לימדה אותי שאני לא כל­כך יכולה לעבוד עם אנשים, וקולנוע זו עבודת צוות. בהתחלה הצטערתי, אבל הבנתי שזה לא בשבילי. כשהתחלתי לפרסם סיפורים קלטתי שזה הכישרון החזק שלי, שבו אני צריכה להתמקד. האמת, שעזבתי את הקולנוע בלב שלם".ומה עכשיו?"שנים חשבתי שלא אוכל לחיות בלי אדם ובלי אבא שלי. ודאי שאני יכולה, אבל בהרגשה זה היה כך. יש שיר של יותם ראובני, שאומר שאפשר לחיות בלי אהבה, אבל אי­אפשר בלי להגיד את זה. הייתי צריכה כנראה להגיד את זה, לכתוב את זה. בספר יש עלילה פנטזיונרית לחלוטין, כאילו נורא לא אוטוביוגרפית. כמובן שזה אוטוביוגרפי לחלוטין, אבל בניתי שם עולם פנטסטי כדי לעבד את הכאב".